שניים זה לא המון

בעקבות מכבש לחצים ציבורי, באחה"צ קר וסגרירי של דצמבר באה עמית לבקר. אני הייתי באמצע הארוחה, והיא קיפצה ושרה שירים שהמציאה בעצמה.

"עמיתי, עוד מעט נשחק?" שאלתי כשהיא פיזזה לידי.

"אני משחקת," ענתה עמית בייבוש, והסתובבה.

אבל כשסיימתי לאכול, כולם היו עסוקים ולא היה לה עם מי לשחק חוץ ממני, אז היא ירדה מהעץ והחלה סביבי להתרוצץ. היא הייתה נחמדה כל כך וחסמה לי את הכניסה לחדר, עושה פישוק ג'ירפה ומחייכת בערמומיות – לי אין עם מי לשחק, ולך אין מי שיושיע אותך.

"עמית, תני לי לעבור."

"מחסום, אתה לא עובר."

"נו, עמית."

"תעבור מתחת לפישוק," היא אמרה, מרווחת את רגליה עוד קצת.

למרבה המזל, סבתא בדיוק הגיחה מאחוריי והזיזה את המחסום בדרכה לחדר, כך שיכולתי לוותר על הרעיון.

בפעם הבאה שרציתי להיכנס לחדרי שוב התייצבה עמית כמחסום, אבל היא עמדה בתוך החדר ולא במפתן הדלת, כך שיכולתי להיכנס.

נכנסתי, והיא קראה, "מחסום!"

עצרתי במקום, אך לא נשארתי חייב. "אני המחסום, את לא עוברת."

"לא, אני המחסום," קבעה עמית.

"לא, אני המחסום. את לא עוברת."

"אני כן," אמרה עמית, מקמטת את מצחה, וחלפה במרווח ביני ובין הדלת, מפנה לי את המעבר.

כך פורצים מחסום בדרכי שלום.

אחר כך היא החליטה שנארגן מסלול בסלון. היא הוציאה חישוקים קטנים ונרות מהארון, סידרה אותם על הרצפה, והורתה לי לספור אותם יחד איתה. "א-חת, ש-תיים, שלוש, ארבע."

עמית קפצה מחישוק לחישוק, ואז סידרה אותם מחדש. "נו, יוני, תספור איתי," היא אמרה, וספרה כל חישוק שהניחה על הרצפה, מביטה בי כדי לוודא שאני סופר. ברור שספרתי.

היא חזרה לארון, שלפה שתי דלגיות, והראתה לי אותן. "אתה קנית את זה?"

"לא, סבא," עניתי. מה אעשה עם דלגית גם אלוהים לא יודע.

עמית השליכה אותן בהמשך הסלון כחלק מהמסלול שלה, ולא השאירה לי מסדרון הומניטרי למעבר דרומה. בינתיים היא הלכה לאפות עוגה בכאילו, ואני לא יכולתי לעבור.

"עמית, תזיזי את החבלים, אני לא יכול לעבור."

התעלמות.

"עמית."

אפילו לא מבט.

"טוב, אני עולה עליהם," העליתי איום סרק.

עמית המשיכה בשלה, אז אימא שלה באה והרימה את הדלגיות.

"לאאאאאאאאאא! לא! זה שלי!" צרחה עמית בבכי, מתפתלת על הרצפה במקום שבו היו הדלגיות, כדי ששוב לא אוכל לעבור.

"אבל, עמית, יוני לא יכול לעבור כשאת שמה את זה כאן," הסבירה אימה.

"לא, אני רוצה כאן!" קראה עמית, ונעמדה בהפגנתיות.

"עמית, אל תהיי מכשפה," אמרה האם.

"אני לא מכשפה," ייבבה עמית.

"את יודעת שיוני כותב עלייך הרבה סיפורים ואנשים מחכים להם, נכון? את לא רוצה שיוני יכתוב שהיית מכשפה."

עמית הטתה את ראשה לכתפה והביטה באימה בפרצוף נעלב, שוקלת אם להילחם או לסגת. לבסוף היא נסוגה לאחור, ואני יכולתי לעבור. אבל עמית היא עקשנית, ונשארתי תוהה אם היא זוממת לי תוכנית זדונית א־לה סטיבן קינג – לנעול אותי באיזה חדר נטוש עד שאכתוב עליה ספר כרצונה.

הדמעות התייבשו כלא היו, ועכשיו היא הביאה שולחן קטן, כיסא ילדים וקופסה עם כל מיני כלי אומנות. אליהם היא הוסיפה קופסת נרות וחנוכייה. היא התיישבה ליד השולחן ואמרה שנתחיל במפגש – היא, חברותיה הדמיוניות ואני.

במהלך סידור השולחן נפל לה נר. עמית התכופפה אט־אט כדי להרימו, ולחשה מתחת לשולחן, כאילו מסבירה לחברותיה, "יוני לא יכול להרים."

אז הגיעה ארוחת הערב שלה, ישר אל השולחן הקטן במרכז הסלון. הטלוויזיה הייתה דלוקה על חדשות, ולא רציתי שעמית תסתכל, לכן הצעתי שנשיר יחד. היא הסכימה, אבל מייד המשיכה לאכול והפסיקה לשיר, אז גם אני הפסקתי, כי נגמר לי האוויר.

"תשיר תשיר," אמרה עמית.

שרתי מספר מילים ועצרתי.

"תמשיך, יוני, תשיר," היא אמרה, מסובבת את ידה בתנועה ששואלת מה לא ברור. ואני רק רציתי לא לשיר.

מלמלתי עוד מספר מילים, ותשומת ליבה עברה לבובת קוף ירוקה ושעירה שהיא הושיבה על ברכיה. ביד אחת הרימה עמית את המזלג עם השניצל הטבול בקטשופ, ובשנייה אחזה בקוף, שנע לכל כיוון, כולל אל הצלחת. באחת ההנפות פיו נשק לקטשופ ונצבע אדום, כאילו שם ליפסטיק.

"עמית, תראי, הפה שלו אדום," אמרתי.

עמית סובבה אליה את הקוף כמו בובת פיתום, ראתה את שפתיו וצחקה. הצחוק גרם לה לנופף בקוף בפראות, ועוד רגע לא רק פיו היה טועם מהקטשופ.

"עמית, תביאי לי אותו, אני אשמור עליו," אמרתי, למען הקוף.

היא קמה מהכיסא ובאה אליי עם הקוף. הכוונה שלי הייתה שתניח אותו על כפות רגליי, אבל עמית רצתה להושיב אותו על ברכיי, וזה כבר מורכב הרבה יותר. היא השחילה אותו בעדינות בין משענת היד השמאלית ובין הג'ויסטיק שלי, דוחפת אותו לבטני בנגיעות קטנות כדי שישב זקוף ויציב. השערות הארוכות של ראשו דגדגו לי את הסנטר, ועמית המשיכה לסדר אותו כאילו היא מושיבה תינוק בבוסטר. זאת רק בובת קוף!

תוך כדי המאמץ השעינה עמית את כף ידה על הכרית שמחזיקה את הג'ויסטיק והורידה אותה קצת, אך הודות למשקלה הקל של ידה הקטנה מייד חזרה הכרית מעלה. לו הייתה אוכלת סופגנייה אחת יותר במהלך החג, כנראה הקוף ואני היינו יוצאים ברכבת לילה למקרר.

הקוף ישב עליי מבסוט, ואני מצאתי את עצמי תקוע. הוא היה כבד ומנע ממני להזיז את הג'ויסטיק, וכל שערותיו גרמו לי להזיע. לבסוף לא יכולתי לשאת עוד את גוש השיער הירוק, ביקשתי שייקחו אותו ממני, ואימא של עמית הוציאה אותי לחופשי. אני לא יודע אם אי פעם ירד למישהו קוף מהגב ואיך קרה שנולד דווקא הביטוי הזה, אבל לי ירד קוף מהברכיים, וזאת בהחלט הייתה הקלה.

עמית הביטה בי עם חיוך קטן. "הוא כבד לך?"

"כן," התנשפתי. "אבל אני יכול לשמור לך על בבפינג," אמרתי, והסתובבתי אל הספה, שם שכב עם הפנים מטה עצלן ורוד קטן, בגודל של פחית שתייה – בבפינג.

"הוא לא מרגיש טוב," אמרה עמית.

"מה קרה לו?"

"הוא קיבל מכה בראש."

"אוי, אז מה עושים?"

"צריך לקחת אותו לקופת חולים," השיבה עמית.

"אז בואי ניקח אותו," אמרתי, ונסעתי לחדרי.

עמית הצטרפה אליי ויחד התקרבנו אל החלון, שמולו היה שולחן עגול, ולידו מקרר קטן. הגענו אל הרופא, שכמובן ישב בשולחן, ואמרתי לעמית שתדפוק בדלת. עמית נקשה בדלת המקרר, ונכנסנו לרופא.

"הוא אמר שצריך לשים לו פלסטר," אמרה עמית. היא ראתה מדבקה בצבע פלסטר דבוקה על המקרר וליטפה אותה עם האצבע, אבל לא תלשה אותה. במקום זאת, היא ניגשה לקופסת מגבונים סמוכה.

"עמיתי, רק אחד," ביקשתי יפה.

"ארבע," היא השיבה בצחקוק, פותחת את הקופסה.

"שניים, בסדר?"

"בסדר," היא השיבה, והרימה את המכסה.

אוי, חשכו עיניי. היא שלפה לא שניים ולא ארבעה, אלא את כל החבילה!

"עמית, תחזירי את זה," התחננתי, בעוד היא נסה עם השלל לסלון, צוחקת מעצמה או עליי.

נסעתי בעקבותיה, מנסה להציל את המצב. אבל עמית לא הקשיבה לי או לאימה או לסבתא, והשליכה את הערמה על הרצפה. כדי שהמצב באמת יהיה בלתי הפיך, היא הכניסה מספר מגבונים לפה.

"עמית, אמרנו שניים," נאנחתי.

"אמרנו שניים," צחקקה עמית, "המון."

"אבל שניים זה לא המון!" התרעמתי.

היא הבזיקה לי חיוך שובב שאי אפשר לכעוס עליו, ונטשה את זירת האירוע.

המשך לסיפור הבא