בשבת שחתמה את חודש אפריל יצאנו סבא ואני לסיבוב ערב בקיבוץ, ועברנו דרך הבית של עמית כדי לראות אולי היא חזרה כבר מהנסיעה שלה אל הסבים השניים. בדיוק כשהגענו אל פתח ביתה, ראינו את הרכב המשפחתי חונה ממול. רועי ירד ראשון ונופף לשלום, גיא הלך בעקבותיו, ועמית זעפה את דרכה החוצה לבושה כותונת עם ציורים של חיות ים. היא רק התעוררה.
"סוף־סוף! חיכינו לכם שעתיים!" קראנו סבא ואני.
"מה, חיכיתם לנו כאן הרבה זמן?" שאל גיא.
"לא, לא. הרגע הגענו. אבל איזה תזמון, הא?" אמר סבא.
"עמית, את רוצה ללכת עם יוני לטיול?" שאל אבא של עמית.
"לא," ענתה עמית עם פרצוף.
"טוב, אנחנו הולכים. מי רוצה לבוא איתנו לטיול?" הכרזתי.
גיא ורועי היו שקועים במסכים ועלו אל ביתם, בעוד קול דקיק צייץ בלי היסוס, "אני רוצה לבוא איתכם לטיול!" אפילו צב הים שהיה על הכותונת שלה לא מתהפך בכזאת מהירות.
אז יצאנו שלושתנו – סבא, עמית ואני. ובלי האופניים, תודה לאל.
"יוני, אתה יודע שגם לסבא יש כיסא גלגלים?" אמרה עמית.
היא התכוונה לסבא רבא שלה, אבל הבנתי. "אה כן?"
"כן," היא המשיכה בקול בטוח יותר, "אני ראיתי. באמת."
"באמת באמת?" שאלתי.
"באמת. כי... כי הוא לא יכול ללכת."
"נכון."
התקדמנו קצת עד שהגענו אל רחבת האולמית. מול המבנה הקולוסלי ישנה רצפת אריחים בצורת משושים שדרכה אנחנו עוברים בטיולים שלנו. בשבילי זה כמו לעבור באדמת טרשים, מיטלטל מצד לצד כאילו אני שעון מטוטלת על חומרים ממריצים. לפעמים עמית שוכחת ששם אני מתגלגל לאט, ורגליה מניעות אותה קדימה בקלילות, הרחק ממני.
"עמיתי, רגע, חכי לי," אמרתי בין הטלטולים.
עמית הסתובבה לאחור ועצרה, עומדת ומחכה.
"יוני, גם לסבא יש כיסא גלגלים כמוך."
"אבל זה לא כיסא כמו שלי. לי יש כיסא ממונע, שאני מסיע."
"אבל איך אתה יודע? אתה ראית?" היא שאלה בתום.
האמת, שאלה טובה.
"אההה, נראה לי," אמרתי, ומיהרתי לשאול אותה באיזו דרך היא רוצה שנלך.
"משם," אמרה עמית, מצביעה קדימה, "כי היא קצרה לי יותר."
המשכנו ישר, ובתחילת הירידה של הכביש הצענו לעמית שנפתיע את סבתא – היא תיכנס הביתה בשקט מאחוריי, ואז תעשה לסבתא "פאאאאא." עמית אהבה את הרעיון, וכל הדרך למטה התאמנו על התוכנית. נראה היה שסבתא לא תבין מה היכה בה. היינו מוכנים למשימה.
אבל... החלק הקריטי בכל משימה מיוחדת הוא התזמון, הוצאת התוכנית לפועל בדיוק ברגע הנכון. ודווקא שם נפלנו פגם, כי בכניסה לבית התגנבה עמית מאחוריי וקראה "פאאאאא" עוד כשהיינו בחוץ.
"עמיתי, לא פה, בתוך הבית," אמרנו לה.
"לא רוצה. אני כבר עשיתי." ובזאת תם המבצע בטרם החל.
על כל פנים, סבתא הופתעה לחלוטין לראות את עמית, אז אני מניח שזה היה כישלון מוצלח.
אחרי מספר דקות סבא הציע לעמית גלידה, והיא התיישבה יפה ליד השולחן.
"עמיתי, תספרי לסבתא למי עוד יש כיסא גלגלים," אמרתי מהסלון.
"לסבא אשרת יש כיסא גלגלים כמו ליוני. אבל איך ידעת, יוני?"
"כי אמרת לי."
"אה," אמרה עמית, ולקחה כפית מהגלידה.
"יוני," היא אמרה בטון רציני.
"כן, עמיתי?" באתי לידה.
"נכון אתה לא יכול לעלות מדרגות עם הכיסא שלך ולהיכנס לבית שלי?"
"נכון, אבל לבית שלך אני כן יכול להיכנס כי סידרו את הכניסה. אתמול הייתי אצלך."
"אה, נכון. ומתי תבוא שוב?"
"מתי שתרצי. תגידי לי שאת רוצה שאני אבוא, ואני אבוא."
"אני אתקשר אליך?"
"כן, את יכולה להתקשר אליי."
"יופי, אני אתקשר. ו... ו... וכשאתה תבוא, אז-אז-אז השטויות שלי, אני אפסיק לעשות אותן."
"למה? נעשה שטויות יחד."
"אה. ואני אקרא גם לגיא ורועי שיעשו איתנו שטויות."
"כן, מי שירצה."
סבתא הרימה ראש מכיוון הספה כמו סוריקטה ששמעה סכנה. "ומי בדיוק יסדר את כל השטויות שלכם?" היא שאלה בחשדנות.
"אנחנו נסדר," ענתה עמית.
"מי זה 'אנחנו'? יוני לא יכול לסדר."
"הממ..." חשבה עמית. "אז אני אסדר את הכול."
עמית המשיכה לרוקן את קערית הגלידה, וכעבור כמה כפיות הכריזה שסיימה. סבא אמר לה שהגיע הזמן ללכת הביתה, והם התארגנו לצאת.
"עמיתי, תגידי ביי ליוני," אמר סבא.
"לא רוצה. אני אתקשר אליו," היא רטנה.
"אה, את תתקשרי אליו," השיב סבא, וחיפש איפה הוא הניח את הפלאפון שלו.
"הינה," הוא אמר, מגיש לה אותו.
"לא!" רתחה עמית. "אני אתקשר אליו בבית שלי."
נו טוב, חשבתי, לפעמים אין סוף טוב. היא לא באמת תתקשר. והם הלכו, בלי ביי ובלי חיבוק.
חצי שעה אחר לאחר מכן צלצל הפלאפון שלי. שיחת וידאו בוואטסאפ.
"מי זה?" שאלתי את סבתא, שניגשה אל הפלאפון לפניי כי בישיבה אני לא יכול לענות בעצמי.
"שוש היפה? מי זאת שוש?" שאלה סבתא.
"שירלי... אההההה, זאת עמית! תעני לה."
ענינו לשיחת הווידאו, ועמית אמרה לי שלום ושהיא התקשרה כפי שאמרה שתעשה.
"עמיתי, נתראה מחר בטיול?" שאלתי בסיום השיחה.
"כן. תבואו לקחת אותי."
"נבוא. ביי עמיתי, לילה טוב."
"ביי יוני."
אחרי הכול, אולי לכל סיפור יכול להיות סוף טוב. לפחות לכל סיפור של עמית.
Comments