זה לא כל כך נעים לראות גן חסום

רגע לפני ארוחת החג השני של פסח השתרר מתח אדיר באוויר. יומיים קודם לכן, בארוחת שישי, עמית עברה צד – אין מילים טובות יותר לתאר את זה. כבר כמה חודשים שהמקום הקבוע שלה בארוחת שישי היה לידי, בפינה הדרום־מערבית של השולחן. הסידור הזה התחיל במקרה, כשערב אחד ביקשה עמית לשבת לידי, ומאז היא תמיד הכריזה: "אני יושבת ליד יוני!"

אבל בפעם הזאת היא אמרה שהיא יושבת ליד סבתא, ושאני אהיה ליד הבובה שלה שהביאה מהבית. איזה כבוד לי. ולמרות ששאלתי למה היא עושה לי את זה, עמית התיישבה בהפגנתיות בכיסא האמצעי של הצד המזרחי. היא עברה צד.

במהלך אותה ארוחת שישי ישבתי ליד אימא שלה, והתגריתי בה קצת שאימא יושבת לידי. עמית לא אהבה את זה, אבל אל תשכחו מי התחיל. אז עשיתי לה פרצוף עצוב, והיא החזירה לי פרצוף עצוב. היא אמרה לי לקחת את הבובה – שוחד תמורת דממת שפתיים. ובסוף הערב היא נטשה אותה על שולחן האוכל, בערך כמו שהיא נטשה אותי.

לכן יומיים לאחר מכן, כשבאנו להתיישב סביב השולחן, כולם חיכו לשמוע איפה עמית יושבת.

"אני רוצה כאן, ליד אימא," אמרה עמית, עומדת בפינה הצפון־מערבית של השולחן.

"מה, עמיתי, את לא יושבת ליד יוני? מה קרה?" שאלה האם, בעוד אני מביט בעמית בלי אוויר לנשימה.

"יוני ישב כאן," ענתה עמית, מצביעה לשמאלה.

באנחת רווחה גדולה, באתי לשבת לידה, והיא שמחה. כנראה הפרצוף העצוב שלי היה מאוד משכנע.

לאחר הארוחה יצאנו למרפסת האחורית, ועמית שיחקה בכדור על הדשא הסינטטי. היא אמרה לי להסתכל איך היא מבקיעה גולים לתוך שער כדורגל, בעיקר עם היד כי עם הרגל היה לה קשה יותר.

"יוני, כשאני מבקיעה תצעק, 'גווווווווווווול!'"

"בסדר," אמרתי.

עמית זרקה את הכדור לשער, הוא התגלגל לאיטו, ולבסוף נכנס עמוק לתוך הרשת.

"גוווווווווווווווווווווול!" קראתי.

"לא, יוני! אמרתי לך לצעוק 'גוווווווווווווווווווווול!'" העירה עמית.

"אבל אמרתי 'גול,'" השבתי בבלבול.

"לא, יוני, אמרת 'ג'וווווווווווול!'"

"אמרתי גול, לא ג'ול."

לא, אמרת ג'ול," התעקשה עמית.

"הינה: גווווווווווווווווול!" קראתי שוב.

"גול, יוני, לא ג'ול!" רגזה עמית.

"עמיתי, ככה יוני אומר גול," התערב אבא שלה.

"אבל הוא אומר ג'ול! יוני, תגיד גול," היא אמרה.

"גוווווווווול," ניסיתי שוב, פחות מתלהב. כמה אוויר היא חושבת שיש לי בריאות?

"יוני, אני אגיד אותך לסבתא אם לא תגיד גול," ירתה עמית. איזה איום.

"גול," אמרתי, מותש משיח החירשים שנשמע כמו סרט תקוע. חוץ מזה, היא בטח מבלפת, חשבתי. איזה תגיד אותי לסבתא.

עמית הרימה ידיים. "טוב, יוני, אני אומרת אותך לסבתא," היא נתנה את גזר הדין, והלכה דוך אל סבתא, ששטפה כלים.

"סבתא, יוני לא אומר מה שאני אמרתי לו להגיד," התלוננה עמית.

"באמת? תגידי ליוני שזה לא יפה. ממש לא יפה!" השיבה סבתא.

"מה... אבל... אני אמרתי..." קראתי להגנתי מהמרפסת. אך לא הייתה שום אוזן קשבת.

מרגישה כמנצחת, יצאה עמית חזרה, ואמרה לי בזחיחות, "יוני, אני אמרתי אותך לסבתא."

חד־משמעית, אין צדק בעולם.

שעה מאוחר יותר, אחרי שסבא חילק לכולם גלידה, התעייפה עמית וישבה על אימא שלה. אני עמדתי לידן.

"עמיתי, תרצי לבוא איתנו מחר לטיול?" שאלתי.

"הממ... כן," השיבה עמית.

"אז נבוא בבוקר," אמרתי.

"אה, אבל... אתה רוצה או שאתה לא רוצה, יוני?" היא שאלה בהיסוס.

"כן, אני רוצה," עניתי.

"אז אני רוצה," אמרה עמית.

עייפים ומלאי געגועים כל אחד למיטתו, זמן קצר לאחר מכן נפרדנו לשלום.

בבוקר אספנו את עמית, שהייתה מוכנה לבואנו לבושה שמלה אפורה עם עיגולים שחורים, כאילו התלבשה לתחרות יופי. אבל פניה לא נועדו אל תחרות יופי, אלא אל גן השעשועים. היא הכריזה על כך כשעברנו מהמדרכה אל הכביש.

"אבל קצת, עמיתי," אמרתי.

"לא, הרבה," ענתה עמית עם פרצוף, רוקעת ברגלה.

"עמיתי..."

"המ!" היא נזפה.

"בואי ונראה," אמרתי.

"טוב," אמרה עמית, והמשיכה ללכת, נינוחה יותר.

התקדמנו עוד קצת עד שהיינו מול הכניסה הצפונית של גן השעשועים. ואז קפאנו במקום לנוכח מה שראינו לנגד עינינו.

רכב לבן חנה בדיוק בשער הכניסה, חוסם אותה לחלוטין. הוא חנה כל כך ישר ויפה, לא השאיר סנטימטר לעבור מימין או משמאל. אולי אפשר היה לקפוץ מעליו, אבל באנו לגן שעשועים ולא למגרש פארקור... ולטובת כולם, עדיף היה שאני לא אנסה לקפוץ עם הכיסא.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שרכב חסם את הכניסה לגן השעשועים, אבל בדרך כלל זה קרה בימי חול, לא בשבתון. ועוד יותר הרגיז (לא שצריך עוד סיבות) שכל החניות היו פנויות. אז דווקא, דווקא לחנות שם.

"אוי, עמיתי, אנחנו לא יכולים להיכנס לגן שעשועים," אמרתי עם אנחה כבדה.

"למה?" שאלה עמית.

"כי האוטו חוסם את הכניסה ואי אפשר לעבור," עניתי.

"אה..." אמרה עמית בעצב.

"בואי, ניכנס מהצד השני."

הכניסה הדרומית לא נוחה לאנשים על גלגלים כי הכביש המוביל אליה הוא סדוק, שבור ומרגיש כמו טרמפולינה אחת גדולה בגלל הקפיצות. אבל לא נותרה לנו ברירה אלא להיכנס ממנה.

"עמיתי, איזה אוטו מעצבן, נכון?" אמרתי תוך כדי שנענו דרומה.

"נכון! הוא ממש מעצבן!" התעצבנה עמית.

"נגיד לו, 'לך מכאן! זה לא יפה!'" אמרתי.

"לך מכאן, אוטו מעצבן! אתה לא נותן לנו לעבור!" קראה עמית.

כך המשכנו לפרוק את עצבינו כל הדרך לגן השעשועים. כשנכנסנו, עמית הלכה למגלשות, שממוקמות ליד הכניסה. היא התגלשה, רצה וקפצה, ועם מיצוי האגף הדרומי עברה אל הנדנדות, שהיו באגף הצפוני, מול הרכב הפושע.

עמית באה לעלות על הנדנדה, ובזמן שהיא התיישבה עליה, מבטה ננעל על הרכב.

"אוטו מעצבן, תזוז מכאן! לך מפה! זה לא המקום שלך!" זעמה עמית בצעקה חזקה כרעם.

"עמיתי, הוא לא יכול לזוז לבד..." ניסיתי להרגיע אותה, לפני שבעל הרכב יגיח פתאום ותתפתח מהומה.

"נכון, הוא לא זז. אוטו מעצבן!" זעפה עמית.

אחרי הנדנדות הלכנו הביתה. ישבנו כולנו במרפסת האחורית, ואמרתי לעמית שתספר לסבתא איזה מחסום היה לנו בגן השעשועים.

"כן, אה... היה שם אוטו ו... והוא חסם לנו את הכניסה, אז לא יכולנו לעבור," סיפרה עמית.

"זה לא בסדר," כעסה סבתא. "ממש לא בסדר לעשות את זה. לא מתנהגים ככה."

"נכון," הסכימה עמית. "ואמרנו לו, 'לך מכאן! אוטו מעצבן!' אבל הוא לא זז..."

"איזה אנשים חצופים," אמרה סבתא.

"ממש חצופים," סיכמה עמית.

אני בטוח שכאשר עמית תהיה גדולה, היא לעולם לא תחסום מעבר או דרך גישה לאנשים עם גלגלים. אולי רק לדוד שלה, אם יתחשק לה לעשות לו דווקא.

המשך לסיפור הבא