צייר לי כיסא

אוגוסט הגיע, אוגוסט בא, ושוב גני הילדים יצאו לפגרה. אבל אני הייתי מרוצה, כי עמית באה אלינו מדי יום לארוחת צוהריים.

היא הייתה כבר ילדה גדולה, בת שלוש ורבע, וכיאה לילדה גדולה היא הייתה נחמדה רק מתי שהתחשק לה – לעיתים נדירות ביותר. לקבל ממנה חיוך או אפילו שלום היה שיא גינס. גם הפעם לא היה איזה שלום לכתוב עליו, אבל כעבור רבע שעה מהגעתה שמעתי רצף מילים יוצא דופן, ממגנט אוזניים, מחריש ציוצי ציפורים, מלודי ונעים מהדהד ברחבי הסלון.

"אני מציירת ליוני ציור," שמעתי את קולה של עמית ממיטתי, כשאני עם העכבר של המחשב, רואה נטפליקס או משהו.

בטח היא סתם אומרת, פורטת על ליבי רק כדי שתוכל למחוץ אותו כהרף עין, חשבתי כמי שכבר ידע אכזבה או שתיים. אבל אז שמעתי שוב את אותן מילים, ואחרי רגע שוב.

"אני מציירת ליוני ציור."

נכנסתי למתח – האם היא באמת מתכוונת לזה? האם זו אינה מזימה מתוחכמת של לתת ולקחת?

עמית התארגנה עם דף וטושים, ואימא שלה באה אליי עם חיוך על פניה. "שמעת מה עמית אמרה? היא מציירת לך ציור."

"נראה איזה ציור..." אמרתי כמי שכבר ידע אכזבה או שתיים.

חלפו דקות, ועמית קראה, "יוני, ציירתי לך בננה!"

בננה זה בסדר, חשבתי, כל עוד היא לא זורקת אותה עליי.

עמית רצה אליי להראות לי את הציור, והמשיכה "לצייר" לי ציורים – כל ציור היא ציירה תוך דקה, ואיכשהו הדף נשאר דיי חלק; כישרון כזה לא רואים כל יום. כשהיא בחרה לצייר לי תנין, חששתי קצת שיטרוף אותי, עד שהיא הרגיעה אותי. ביקשתי ממנה לצייר לי כבשה, אבל היא הבינה "כביסה," וגם כשעשיתי "מהההההה" זה לא עזר.

היא ציירה וציירה, כל פעם באה בהתלהבות להראות לי את ה"ציורים."

אחרי מספר סבבים הנחתי שתכף היא תשתעמם, והופתעתי שזה עדיין לא קרה. אז הצעתי לה הצעה מיוחדת. "עמית, את רוצה שאני אצייר לך ציור?"

"אבל, אתה לא יכול..."

"תראי שאני יכול," אמרתי, ופתחתי בגוגל אתר שבו מציירים על דף לבן.

עמית לא הבינה מה אני ממציא לה המצאות, אבל לא התווכחה; היא ביקשה שאצייר לה מזרק. התחלתי לצייר עם העכבר, אבל איך נאמר – יצא לא משהו. מה לעשות, אין לי ניסיון בציור מזרקים...

בכל זאת, עמית אהבה את הרעיון שאני מצייר במחשב. היא התבוננה במסך, ושאלה, "זה כמו דף?"

"כן, הלבן זה הדף. אני מצייר עליו, רואה?"

"אז אני רוצה שתצייר לי כיסא."

כיסא – נהדר! מה הבעיה לצייר כיסא? שני מרובעים וארבע רגליים, קלי קלות.

התחלתי לצייר עם העכבר, ממוקד ומזיע כאילו אני איזה רמברנדט, כשעמית עומדת ומסתכלת. אני מזיז את העכבר באיטיות, מצייר את הקווים בתנועות עדינות, וכל קו יוצא לי כמו השיניים ב"מלתעות."

"זה כיסא? יוני, אני רוצה שתצייר לי כיסא."

"אה... רגע, רק רגע," אמרתי, חושב איך אני מצייר לה עכשיו כיסא. אבל למה להסתבך עם כיסא כשאפשר לצייר משהו אחר?

"עמיתי, את רוצה שאני אצייר לך שמש?" שאלתי, מייחל לתשובה חיובית. אני מומחה בציור שמש.

"טוב, שמש," השיבה עמית.

ראיתי שיש באתר אפשרות לבחור צורות, אז בחרתי עיגול צהוב וכבר שמחתי על השמש הקורנת שעומדת לזרוח בשמי הדף הלבן. אבל אז...

"יוני, צייר לי כיסא," הגיח ענן וכיסה את השמש.

בסדר, כיסא, זה בסך הכול כיסא, חשבתי. לקחתי ריבוע סגול וציירתי לו רגליים – כיסא.

"יוני, איפה הכיסא?"

"זה... זה לא כיסא?" ניסיתי לגרום לשנינו להאמין שזה כיסא.

"אני רוצה כיסא."

לא הצליח לי.

ראיתי שהאתר מציע ציורים מוכנים לפי הציור שלך, אז בחרתי ריבוע עם ארבעה עיגולים במרכזו – מעין כרית.

"יוני, הינה כיסא," אמרה עמית כדי לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי.

"זה כיסא?" כיווצתי את עיניי.

"כן, יוני, זה כיסא."

יופי – כיסא, חשבתי. אבל אז שוב פעם...

"יוני, צייר לי כיסא," ירד ברק על ראשי.

הבנתי שהאתר הזה לא הולם צייר כמוני, ונכנסתי לאתר אחר. הוא נטען לאט מאוד, כמעט שתי דקות שלמות, כשבמהלכן עמית מבקשת ללא הפסקה, "יוני, צייר לי כיסא."

לבסוף הוא עלה. הייתה בו אפשרות ייחודית למקצוענים שלא מתפשרים על איכות – חיפוש ציור מוכן. ראיתי בזווית העין שעמית מעסיקה את עצמה עד שיהיה כיסא, הקלדתי "כיסא" במהירות של הרכבת הקלה, והופ! הינה ציור של כיסא; ולא סתם כיסא – כס מלכות בצבעי אדום וזהב.

עמית בחנה את הכיסא. הבטתי בעיניה נעות ימינה ושמאלה, בודקות כל פרט בציור. אחרי שניות מורטות עצבים, היא אמרה, "יוני, ציירת כיסא."

איזו הקלה, נשמתי לרווחה. אבל אז ביקשה עמית שאצייר לה מיטה. חיש מהר חיפשתי "מיטה" אך תוצאה לא נמצאה. מה לעשות, מה לעשות? טוב, אצבע לה את כיסא המלכה בצבעי אנה ואלזה, חשבתי. צבעתי את הכיסא בוורוד ותכלת (עם קצת עזרה מכלי המילוי של האתר), והיא אהבה אותו.

מאושרת ושמחה, רצה עמית לסלון, וקראה, "סבתא, יוני צייר לי כיסא!"

המשך לסיפור הבא