מה אתה ילד?

בשבת בבוקר של תחילת ספטמבר באה עמית לבקר אותנו. הפעם היא נכנסה לומר לי שלום, והתקרבה לראות מה אני עושה. היא התבוננה במסך המחשב־טלוויזיה ולא התעניינה כל כך במשחק השחמט שלי, אבל עיניה ברקו כשראתה בראש הדפדפן את הצלמית של יוטיוב.

"יוני, הינה יוטיוב! אני רואה שני יוטיוב," אמרה עמית, מצביעה על המסך.

"כן, זה יוטיוב, את צודקת."

"יוננני, זה יוטיוב, שני יוטיוב," היא רמזה בעדינות.

"כן, עמיתי."

"יוני, אני רוצה שתשים לי שירים ביוטיוב," אמרה עמית בלי שום רמיזות.

"טוב, אז תביאי כיסא ונשים שיר."

"בסדר, יוני, אני מביאה." היא רצה להביא כיסא, וכשהתיישבה עליו הביאה גם חיבוק.

"רגע, יוני, יש לי פיפי. חכה לי כאן, בסדר?"

"בסדר," עניתי, וצחקתי לעצמי, כי אם יש דבר אחד ודאי בחיים, הוא שאני לא יכול לזוז לבד מהמיטה לשום מקום.

עמית שבה תוך שניות והתיישבה על הכיסא לידי. "יוני, אני רוצה 'אין אין חגיגה-גה-גה בלי עוגה-גה-גה.' תכתוב את זה למעלה, טוב?"

"בסדר, עמיתי, אבל רגע אקרא לסבא שיחבר את הרמקולים."

סבא בא מייד, ובזמן שהוא חיבר את הרמקולים למחשב נאלצה עמית לחכות. אז כדי שלא תשתגע, אזרתי אומץ וסיפרתי לה מה קרה אמש.

"עמית, את יודעת, אתמול בלילה הלכתי עם סבתא ואביטל לסיבוב בקיבוץ, ויצאתי לבוש בפיג'מה."

עמית כיווצה את פניה, הרחיבה את עיניה, והביטה בי בתדהמה. "בפיג'מה? יוני, יצאת החוצה בפיג'מה?"

"כן... אבל זה היה בלילה, היה חושך, אף אחד לא ראה."

"אה, בלילה כשישנתי?"

"לא, בלילה כשהיית אצל סבתא דבי."

"אה. אבל, יוננני, יצאת בפיג'מה? נו, יוני, מה אתה ילד?" קראה עמית.

"אבל היה חושך, לא ראו אותי."

עמית לא השתכנעה. "מה אתה ילד?" אמרה שוב, חצי צוחקת. היא התרגשה כאילו שמעה סקופ, ומיהרה לקרוא לסבא, שכבר חזר לסלון. "סבא, בוא תשמע מה יוני אמר! אני רוצה לספר לך מה יוני סיפר לי."

סבא סגר את ברז כיור המטבח, ניגב את ידיו, ובא לשמוע את עמית המשולהבת.

"סבא, יוני סיפר לי ש... ש... שאתמול בלילה, הוא הלך עם אביטל ו... ו... ועם סבתא לטיול בקיבוץ, ו... ש... הוא יצא החוצה בפיג'מה!"

אוי לי, חשבתי, רק שהיא לא תספר את זה בגן... זה היה אמור להישאר בינינו!

אחר כך שמענו שירים – "קוקומלון" ו"קרן שמש" (החגיגה-גה-גה החזיק בקושי שתי שניות), והתחלנו את היום עם חיוך על הפנים ורון בלב.

המשך לסיפור הבא