פינת רוגע

אחרי סופ"ש שלם עם שלושת האחיינים, מישהו התלהב מהרעיון – הם או אימא שלהם – וקיבלתי אותם גם למשמרת אמצע שבוע.

גיא ורועי היו שקועים במסכים, בעוד עמית התקלחה (היא לא הייתה מוותרת על מיקומה הראשון במקלחות, ועדות לכך היא קריאתה הנשנית, "אני התקלחתי ראשונה!"). אני הסתובבתי לי בנחת בסלון, מחכה לראות מה היא תעולל לי הפעם.

עמית יצאה מהמקלחת, התנגבה, התייבשה, ולבשה פיג'מה. ואז התחילה ההפעלה.

"יוני, תראה את הפיג'מה שלי," היא אמרה, עומדת מולי במכנסי כותנה ורודים מנוקדים בלבן, ובחולצה אפורה, עבה וחמימה.

"מה יש לך על החולצה? זה קוף?"

"הממ," אמרה עמית, מותחת את החולצה כדי לראות מי יושב על בטנה. "כן, זה קוף." היא הסתובבה אל עבר המקרר הגדול, שעליו היה תלוי פאזל מגנטים שהתחילה להרכיב לפני המקלחת.

התגלגלתי אחריה, ושאלתי, "עמיתי, את רוצה שנעשה משהו?"

"אהה... כן, אני מביאה רעיון!"

"איזה רעיון?"

"אני מביאה את האופנוע ונעשה רכבת!"

"טוב, אני מחכה לך."

היא רצה להביא את האופנוע, ובינתיים התמקמתי ליד המקרר.

"עמיתי, את ראשונה, אני אחרייך."

"כן, אני ראשונה, ואתה אחריי. בוא, יוני, אנחנו עושים רכבת!"

נסעתי אחריה, ראשה חצי לפנים וחצי לאחור, מוודאת שהינה באה הרכבת. כשהגענו לתחנה, שני מטרים מאדן החלון שלי (הטריבונה של חברינו הכלב השומר, הצב המהנהן, הינשוף המהרהר והקיפוד המחייך), אמרתי לעמית שתגיד שלום לקיפוד.

"שלום, קיפודי!" קראה עמית, ירדה מהאופנוע, וניגשה לחלון. "והינה הכלב שמסתכל על הציפורים!"

"נכון, את צודקת," אמרתי, מתפעל איך היא זוכרת שכך הכרתי לה אותו, כשהייתה בת שנתיים.

"רגע, אני אביא את אימא קיפודה," היא אמרה.

אבל קל יותר להגיד מלעשות. בינה ובין החלון חצצה שידה עם מנורת לילה שדלקה עליה.

עמית גיששה את דרכה לקיפוד, שולחת את ידה ולא מגיעה. היא נעה ימינה, דילגה שמאלה, נאנחה קלות, ואז עמדה על קצות האצבעות.

"עמיתי, את מסתדרת?" שאלתי, קצת שפוף מלראות אותה נמתחת כמו גומי בלי יכולת לסייע לה.

"כן, אני מגיעה," היא ענתה, מצאה את הזווית שתאפשר לה אחיזה, ושלפה את הקיפוד.

עמית באה אליי, הראתה לי את אימא קיפודה, והניחה אותה על ברכיי. "זה כבד לך?" היא שאלה בקול תמים, מבט זך בעיניה.

"לא, זה בסדר."

"אני אביא גם את ה-ינ-שוף ואת ה-צב, החברים שתמיד באים לטיולים שלנו," היא אמרה, וקטפה אותם ללא קושי.

עמית הביאה לי אותם ולקחה את הקיפוד אליה – שוויון בנטל במיטבו.

"עמיתי, תשמרי עליו טוב, בסדר?"

"כן, אני מחזיקה את אימא קיפודה. עכשיו נצא לטיול. קדימה, יוני, אתה ראשון!"

יצאנו לדרך כל החבורה, חצינו את שדה הסלון, הגענו לקרחון המקרר, והסתובבנו חזרה. עצרנו במרכז החדר החשוך, מואר באור העמום המציץ מן המנורה. עמית הבחינה בתרמיל שנח על הרצפה, והחליטה לפתוח בחקירה.

"יוני, מה זה?" היא שאלה, מגניבה מבט לתוך התרמיל.

חשבתי שהיא מתכוונת לתכולת התרמיל, לכן עניתי, "לא יודע."

"זה מה שסבתא שמה מאחורי הכיסא שלך, נכון?"

"אה, כן," אמרתי, מבין שכוונתה לתרמיל.

"אתה בטוח?" שאלה עמית במבט חודר, וקולה היה חודר עוד יותר, עד כדי כך שהרגשתי כאילו אני הוא זה שנמצא תחת חקירה, לא התרמיל.

"אה... כ-כן, אני בטוח," אמרתי, מקווה שלא באמת אעוכב לחקירה.

אבל תשובתי סיפקה אותה, התיק נסגר (או התרמיל, יש לומר), והמשכנו ברכבת.

כשהגענו למקרר, עמית התיישבה מולו כדי להמשיך את פאזל החד־קרן שלה. ידעתי שזה חד־קרן כי הייתי לידה כשהרכיבה אותו לראשונה, אבל ניסיתי להיות דוד מתעניין. "עמית, איזה פאזל זה?"

היא המשיכה בשלה, מרימה חלק מהרצפה ומרכיבה אותו בתנועת נוצה, כמו ציירת שטובלת את מכחולה בצבע וממוקדת כל כולה בקנבס שמולה. אז הרימה את ראשה כמו דוכסית, ואמרה בטון אריסטוקרטי, "אתה יודע כבר." יש לי רק מילה אחת לכתוב על זה, אבל אני נושם עמוק וחושב על שמש וחוף ים.

חלפו דקות, ועמית הלכה להביא ספר מהחדר הכחול. בידיה אחזה במעין ספרון של פו הדוב, מהדורה של טיגר ורו. עומדת מולי, היא החלה לספר לי את הסיפור, מדפדפת ומראה לי ציור אחר ציור, תוך שהיא עושה לי יומן קריאה בעל פה. "מה אהבת בספר? מה הצחיק אותך בספר?"

עניתי על שאלותיה, ונראה לי שקיבלתי "עובר."

ואז, אז היא סיפרה לי על פינת רוגע.

"בפינת רוגע יושבים בשקט, קוראים ספר..."

"פינת רוגע?" שאלתי.

"כן, בפינת רוגע שלנו."

"יש לכם בגן פינת רוגע?"

"כן, וגם פה יש." היא פתחה את הספר ושמה בו סימנייה, כדי ש"נוכל להמשיך לקרוא אותו מחר." אז תפסה רגליים קלות, והלכה בנחישות לחדר הכחול, כשקריאתה נשמעת בקול, "בוא, יוני, הולכים לפינת רוגע!"

"לא, עמית, שיוני לא ייכנס לחדר שם, כי אז קשה לו לצאת," קראה סבתא.

"עמיתי, תראי לי מפה את הפינת רוגע, בסדר? אני רואה מפה."

וכך היה שהייתי פסע מפינת רוגע, כבר ראיתי את הבזק אורה, אך נותרתי מחוצה לה. איזה פספוס. היה כדאי למקם אותה בחלל נגיש יותר, כי כל אחד זקוק למעט רוגע לפעמים.

אבל בסיפור הבא תראו מה קרה כשהחלטתי לא לוותר, ובעוז רוח נכנסתי לפינת רוגע.

המשך לסיפור הבא