משימת חילוץ

באחה"צ הראשון של פברואר שמרנו סבתא ואני על עמית והבנים. ואיך לא, כולם היו במסכים. עמית התכרבלה בספה, ובקור המקפיא שהיה, לא הייתה חלופה יותר טובה. ילדה חכמה.

אחרי שעה היא נענתה להצעתי שנעשה רכבת. היא הביאה את האופנוע, וקראה, "יוני, אני ראשונה ו-ו-ואתה אחרון!"

נסענו לחדרי, ועמית אמרה שאולי ניקח משהו לדרך. היא חשבה מה, ירתה מבטים לכל עבר, ולבסוף החליטה. "ניקח את הכדור של מיאמי." היא קטפה אותו ממקום מושבו על המקרר הקטן, ובאה להניח אותו על ברכיי.

אבל ילדה חכמה היא, והבינה שמשם הכדור יתגלגל ויתגלגל ויתגלגל... אז היא אמרה, "אני אשים אותו מאחורה בכיסא שלך." והיא שמה את הכדור בתוך התרמיל.

"עמית, עכשיו אני מקדימה?"

"כן, יוני, עכשיו אתה ראשון ואני מאחוריך."

יצאתי לדרך, כשלפתע עצרה אותי קריאה רועמת. "רגע, יוני, אני סופרת! אחת, שתיים, שלוש..."

חיכיתי להמשך "ארבע ו!" כמו דוד טוב וממושמע. אבל לא הוא היה זה שבא.

"נו, יוני, תיסע כבר!" קראה עמית, והמשיכה לספור עד ארבע עשרה (ילדה חכמה. סבלנית, אה, פחות).

אחרי מספר סיבובים עצרנו בסלון, והיא הקריאה לי סיפור ש"אין בו כלום" – בערך כמו הספר שסיימתי לקרוא יום קודם (אבל קצר בהרבה). ואז הגיעה שעת המקלחת.

כשיצאה עמית מהמקלחת, כמובן הכריזה שהיא התקלחה ראשונה. היא התנגבה במגבת החדשה, והחלה להתלבש. את חולצת הפיג'מה הלכה ללבוש בעצמה בחדר הכחול, שמשקיף לסלון.

"אבא של יוני!" או "אבא שלי יוני!" קראה עמית שוב ושוב בצחוק שטותי. זה לא היה ברור איזה מבין השניים, או אולי שניהם, אבל התכלית הייתה זהה: תשומת לב.

"מה, עמיתי?" שאלתי מהסלון, מבטינו פוגשים זה את זה.

כבר לבושה בפיג'מה, היא אמרה לי, "יוני, בוא לפה. בוא... אם אתה רוצה."

"אבל קשה לי לעבור לשם... אין לי מקום להיכנס."

"מה מפריע, הכיסא?" שאלה עמית, וקמה כדי לראות מה חוסם אותי. היא עמדה מחוץ לחדר, ראתה שם זוג כפכפים, והזיזה אותם. "הינה, עכשיו אתה יכול."

"אבל..." לא הכפכפים היו הבעיה, אלא הפתח הצר.

"בוא, יוני."

אבל... חשבתי, כי ידעתי שאסתבך לצאת. אבל... היא עמדה בפתח וחיכתה לי. אז אמרתי, "טוב, אני אנסה להיכנס." ובאתי.

"יוני, אם לא תצליח אז... אז... אז..."

חיכיתי במפתן הדלת לשמוע מה אז, אבל עמית המשיכה "אז... אז..." עד שכבר נכנסתי פנימה וזהו. איזה מתח, חבל שהשאלה הזו תישאר פתוחה.

עמית קרנה כשעמדנו יחד בחדר הכחול, רק שנינו. היא הציעה להקריא לי ספר (אחר), ועמדה מולי, מתכוננת להתחיל בשעת הסיפור.

"עמיתי, בואי תשבי," אמרתי. מאחוריה עמד ההדום שעליו לבשה את החולצה.

"הא? אבל אין פה כיסא..." היא הסתכלה עליי במבט מבולבל, והתכוונתי להסביר לה שהוא בגבה, אך מבטה התחלף ברגע, מזהה מטרה. פניה נדלקו, וקולה ברק, "אה, יש כאן כיסא!"

"איפה?"

"הינה, שם." היא הצביעה מאחוריי, ועברה בתווך הדקיק שביני ובין המיטה. "רגע, יוני, אני עוברת בזהירות," היא אמרה. ועשתה.

עמית הרימה כיסא קטן שישב על אחיו התאום, והניחה אותו מאחוריי. התחלתי להסתובב אליה על המקום, דוחף את הג'ויסטיק של הכיסא ימינה כדי להגיע לסיבוב של מאה שמונים מעלות. אבל הגעתי רק לתשעים.

"אוי," אמרתי. "נתקעתי."

"מה, יוני?"

"עמיתי, אני תקוע."

מבלי למצמץ, רצה עמית לסלון כמו מסתערת, תוך שהיא קוראת, "סבתא, יוני היתקע! יוני היתקע!"

"מה קרה ליוני? הוא נתקע?" שאלה סבתא בתדהמה.

"כן, הוא נתקע! בואי!"

כולן באו לחלץ אותי – עמית, סבתא, ואימא של עמית – במשימת חילוץ מורכבת בשטח צפוף. כמעט קיבלתי בום מהקיר ובאם מהמיטה, אבל החילוץ הושלם בהצלחה.

זמן קצר לאחר מכן, כשכבר הייתי במיטתי הבטוחה ושתיתי אספרסו, נפתחה הדלת, וממנה הגיחה עמית. היא באה לשאול לשלומי ולתת חיבוק.

"עמיתי, את רוצה לשבת לידי?"

"כן, יוני. אני מביאה כיסא, ותשים לי שיר."

היא הביאה כיסא, אבל נשארה לעמוד כי רצתה לרקוד. "אני רוצה 'הילדים קופצים רוקדים.'"

שמתי לנו את "כל הילדים קופצים רוקדים" של אברהם טל, וחגגנו יחד את מסיבת השחרור שלי. עד ההרפתקה הבאה...

המשך לסיפור הבא