נסיעת מבחן

המשך השנה השנייה שלי עם עמית היה לא פחות כואב, כשפעם היא השליכה בקר משחק על הבוהן הרגישה שלי (היא לקחה אותו מהחדר שלי, וכשאמרתי לה שהוא שלי, היא... הסתכלה עליי במבט של "קח אותו" והחזירה לי אותו על המקום) ופעם אחרת היא החליטה שמשענת הרגליים של כיסא הגלגלים היא מושב נוח, אז למה לא לשבת עליה? והייתה גם הפעם שהיא באה בערב, נכנסה לבדה להגיד לי שלום, תפסה לי אצבע וקראק! סובבה אותה כמו גומי. ואם תהיתם, אני לא גמיש.

אבל אהבה זה כואב, ועמית הראתה הרבה אהבה. היא הראשונה מבין אחיה שהגתה את שמי באופן צלול ומדויק – יוני. גיא היה אומר "ני" ורועי שדרג ל"עוני" – מעניין למה הוא חשב שכך נכון לקרוא לי. והיא הייתה מחבקת אותי ברגליים, כשהיא הייתה באה או הולכת, בעדינות ובלי שום בעיה שלא יכולתי לחבקה בחזרה. התראינו תכופות, והיא מעולם לא נסוגה לאחור. היינו מסבירים לה מה אני יכול לעשות ומה קשה לי וצריך לעזור לי, והיא קיבלה את זה בצורה הכי טבעית שיש. ואם עלו לה שאלות, ענינו על כולן.

עם הזמן, ככל שהיא גדלה וטיפפה אל עבר גיל שנתיים, היא החלה לשחק איתי בדרכים יצירתיות שהמציאה, ומצאה פתרונות כדי שנוכל לשחק יחד. וכשטימלי יצא לאור, בינואר 2022, היא מייד למדה את שמו. כל פעם שהיא הייתה רואה אותו במסך הפלאפון של סבתא, היא הייתה מחבקת ומנשקת אותו, וקוראת, "הינה טימלי של יוני!" – בתקופה שהכול היה שייך אך ורק לה.

בתחילת האביב התחלתי ללמוד עצמאית מדע הנתונים, כי חשבתי שעם הוצאת הספר הגיע הזמן "לחזור למסלול" ולהתפתח בכיוון שיאפשר לי למצוא עבודה, אחרי שעזבתי את הקודמת למען הספר. לא הייתי מוכן עדיין ללכת עם טימלי עד הסוף, ורציתי לשלב.

את עמית כל זה לא עניין, וכאילו לא הספיקו שעות של תכנות בכל יום וחום של קיץ בתחילת האביב, היא החליטה להפעיל אותי בסוף השבוע הראשון של אפריל כפי שלא עשתה עד אז.

הפעילות התחילה אחרי ארוחת שישי, כשעמית עלתה על האופנוע הוורוד שלה והחלה לנסוע. זה היה אופנוע ג'וק קטן וחמוד. מייד היא אמרה לי, "בוא, בוא, בוא," וסימנה לי לבוא בעקבותיה בתנועת יד.

אז נסעתי אחריה, הלוך ושוב מהסלון לחדר שלי. הלוך ושוב, שוב ושוב ושוב.

עמית וידאה כל הזמן שאני בעקבותיה ולא חלילה נח רגע, ונתנה לי הוראות ברורות במילים ובתנועות ידיים: "בוא, בוא, בוא," "לשם, לשם!" "זוז, זוז!" "לך," "קדימה!"

אומנם בהתחלה זה היה נחמד, אבל אחרי חצי שעה זה היה מתיש! והיא קשוחה, אין מנוחה.

כשהגענו לחדר שלי בתום כל סיבוב, קראנו "הגענו!" ועמית הוסיפה "יש! יש! יש!" עם נענוע של האופנוע והוצאת לשון. באחת הפעמים נפלה לי הכרית שמפרידה בין הברכיים, ועמית הבחינה בכך. היא ירדה מהאופנוע, הרימה את הכרית, וניסתה לשים לי אותה בדיוק במקום. אבל היא לא הצליחה, ונראתה עצובה.

"לא נורא, עמית, זה בסדר," הרגעתי אותה.

היא הביטה בי בעיניים עגולות חודרות, ושאלה בקול מלא אכפתיות ותום: "למה?"

לא יכולתי לענות לה תשובה טובה, היא אפילו לא נגעה בגיל שנתיים, רק גירדה אותו. היא רצתה כל כך לעזור ולא הבינה למה זה "בסדר" – הרי הכרית לא במקום. אז קראתי לסבתא שתבוא לסדר את הכרית.

"הינה, עמיתי, עכשיו הכרית במקום," אמרה סבתא.

עמית שמחה, פניה בורקות, ומייד פקדה עליי לנסוע אחריה לסיבוב נוסף. אין רחמים.

למוחרת בצוהריים היא שוב עלתה על האופנוע והורתה לי לבוא אחריה. אחרי מספר סיבובים, כשהיא נוסעת בראש, היא אמרה לי, "ביחד, ביחד," ונסענו ביחד זה לצד זה. היא התעקשה שנהיה באותו קו.

כשהיא הלכה לאכול, אני הלכתי לנוח – כיף־כיף אך מעייף, ולי כן נגמרים הכוחות מתישהו. כשאני כבר חצי מנמנם ועם הגב לחדר, שמעתי את עמית באה אליי, קוראת מאחוריי, "יוני! יוני!"

אמרתי לה שאני נח ונשחק אחר כך, ואימא שלה באה ולקחה אותה לסלון. "בואי, עמיתוש, עכשיו יוני נח."

אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה ששיחקנו רק שנינו לאורך זמן, ביוזמתה של עמית ובלי התערבות חיצונית. מאז היא הגתה ופיתחה אינספור דרכים לשחק איתי, רק אני והיא. זה לא קל כשהשותף שלך למשחק הוא משותק ונע בכיסא ממונע, וזה דורש מאמץ ורגישות שרבים מעדיפים לשמור לעצמם. אבל לא עמית.

היא מראה שאם רוצים, זה אפשרי.

המשך לסיפור הבא