השבועיים האחרונים של אוגוסט הם לא הימים המועדפים על הורים לילדי גן בחצי הכדור הצפוני, ובמיוחד לא על האימהות, שצריכות לקחת חופש מעבודתן בשביל לעבוד במשרה מלאה בדאגה וטיפול ובידור לילדים. אבל אני, שלא צריך לדאוג ולטפל אלא רק לבדר, וגם זה רק מתי שנוח לי, מחכה להם בכיליון עיניים מאז קיץ 2022.
קיץ 2022 היה חם מאוד. והוא היה לח, כל כך לח שאם יצאת לקראת הצוהריים, טפטפת זיעה כאילו שאבו ממך מים. הוא הגיע אחרי גלי הקורונה הכבדים שסגרו את כולנו בבתים, ובתקופה שהחיים נראו קצת יותר מדי קשים. בינואר של אותה שנה הוצאתי לאור את טימלי, שהוצאתו ארכה ארבע שנים, וביוני ערכתי ערב השקה גדול עם מאות אנשים (אחרי שנדחה ברגע האחרון בגלל תחלואת הקורונה שהחליטה להשתולל דווקא באמצע ינואר). התחלתי את השנה בנקודת מפנה בחיי עם הוצאת הספר, והיא עלתה ועלתה עד שהיא צנחה בבת אחת. הכול הלך טוב – הביקורות המשבחות, הפידבקים המרגשים, ההערכה מאנשים – וכנראה בגלל זה משהו לא עבד טוב; זה לא הספיק. הרגשתי חסר מוטיבציה, פתאום הבנתי כמה באמת ההתמודדות שלי היא קשה ורק נעשית קשה יותר, והתחלתי לחשוב מה לעשות כדי לשנות את המצב.
לכן הייתי מדוכדך ומהורהר, עם יותר מדי מחשבות, שזמזמו כמו מקהלת זבובים. ואז הגיעה עמית, לכמה שעות ביום, במנגינה תוססת ומאירה שמילאה את הנשמה והשתיקה את כל הרעשים. מנגינה שנוגעת בכל החושים, שצובעת את הקנבס הריק בקשת של צבעים.
כל יום או יומיים במהלך השבועיים האחרונים של אוגוסט 2022 יצאנו לטייל בשבילי הקיבוץ בשעת בוהריים. עמית הייתה באה עם תלת האופן המתקפל שלה, שנראה כמו כרכרה מלכותית: ורוד מג'נטה, גגון נשלף לחורף ולקיץ, מושב מרופד וקטיפתי לישיבה של 45 או 90 מעלות, הגה שמאפשר התניידות עצמאית ומתחתיו סלסילה לבקבוק מים וחפצים. הרכב המושלם, כבר בגיל שנתיים.
לפעמים הייתה עמית נשארת בתוכו, לפעמים הולכת ברגל. אימא שלה לא הרשתה לה לטייל עם מוצץ, לכן בוקר אחד הצעתי לעמית שתביא לי את המוצצים ואני אשמור עליהם. היא סובבה את ראשה כאילו לא שמעה, אז הצעתי שוב; היא סובבה את ראשה לצד השני, אז הצעתי שוב; כשלא נשאר לה לאן לסובב את הראש, היא הישיירה אליי מבט, ואמרה, "לא רוצה. אני שומרת אותם."
"אבל הם יכולים ליפול לך," הסברתי לה בהגיון.
ביומיים הראשונים זה לא עזר. אבל המשכתי לנסות בכל פעם שיצאנו לטייל. ביום השלישי הסכימה עמית לנסות, והניחה את המוצץ על ברכיי.
"המממ," היא הרהרה בקול, בוחנת את יציבותו. "לא, הוא ייפול לך." והיא לקחה אותו בחזרה.
"הוא לא ייפול לי; לך הוא יכול ליפול."
זה לא עזר. אבל מי צריך טיעונים וראיות כשיש הוכחות? בטיול הגיעה ההוכחה המוחצת – נפל לה המוצץ. ובמקום לקחת אותו אליה, היא הניחה אותו על ברכיי. לא אמרתי לה את זה, אבל אני אמרתי לה.
למוחרת אפילו לא הייתי צריך להציע – עמית הפקידה בברכיי את המוצץ ברגע שיצאנו לדרך.
"תשמור עליו, יוני, שלא ייפול לך," היא אמרה.
"הוא לא ייפול, עמיתי," עניתי בביטחון.
בתחילת הדרך הוא כמעט נפל לי. מביתה של עמית עלינו לכביש במדרכת בטון מחוספסת מנוקדת באבנים, אז המוצץ ואני הטלטלנו כמו ספינה בים סוער, מבינים כמה חשוב להישאר מאוזנים. עמית התקדמה יחד עם אימה במעלה המדרכה, ולא שמה לב לסכנה הנשקפת למוצץ. סבתא הלכה לצידן, כך שלא יכולתי לקרוא לה שתייצב את המוצץ כי עמית הייתה מסובבת את ראשה ועולה עליי. הייתי נשרף פעמיים – מהשמש ומעמית. לכן ידעתי שזה לגמרי עליי, רק עליי, לצלוח את העלייה עד שאגיע אל הכביש החלק והישר, אל חוף מבטחים.
נסעתי בזהירות כאילו הלכתי על חבל דק שלושים מטר מעל הקרקע, נוטף זיעה כמו פחית צבע ועוצר נשימה. המוצץ זז לפה ולשם, קיפץ פעם או פעמיים, וגלש לקצה הברכיים מספר מטרים לפני קו הסיום. זה הכול או כלום, חשבתי, והסתערתי קדימה אל הכביש הבטוח. כולן חיכו לי ולא הבינו למה לקח לי כל כך הרבה זמן לעלות, ולבסוף הגעתי אליהן. המוצץ היה על ברכיי, או לפחות החצי שלא היה באוויר, וליבי עדיין פעם בקצב של מכונית מרוץ על כביש מהיר. הצלחתי!
חיכיתי רגע שעמית תתקדם, וברגע הנכון ביקשתי מסבתא שתסדר את המוצץ טוב יותר, כי אם הוא נופל גם אני נופל, ואם אני נופל אני לא קם. סבתא סידרה מייד, עמית לא ראתה, והמשימה הושלמה. הרגשתי כל כך גאה בעצמי שהרשיתי לעצמי להתרברב. "עמית, תראי, המוצץ לא נופל לי. אמרתי לך."
עמית התרוממה בתוך הכרכרה המלכותית, הגניבה מבט אל ברכיי, וחייכה ללא מילים.
כשהגענו הביתה, סבתא ואימא של עמית הצטננו במזגן והחלו לארגן את ארוחת הצוהריים, ועמית הציעה שנעשה תחרות עם האופנוע הוורוד שלה והכיסא השחור שלי. עשינו תריסר סיבובים, כשבכולם שנינו מנצחים. בסוף שנינו היינו עייפים, אבל חיכינו לראות מי ימצמץ ראשון ויגיד די. למזלי, למזלה, למזלנו, ארוחת הצוהריים שלה הייתה מוכנה והיא נקראה לשולחן.
אחרי הארוחה אימא של עמית אמרה לה שתתארגן כי הן הולכות הביתה לישון צוהריים. "איפה המוצץ שלך?" היא שאלה.
"אהההה..." אמרה עמית, מביטה כה וכה.
"נו, עמית, קדימה. כבר מאוחר," גערה בה אימה.
עמית החלה מתרוצצת בחיפוש אחר המוצץ, הופכת כל דבר שנקרה בדרכה. אני הסתובבתי בין הסלון לחדר שלי, לא מודע לכך שהמוצץ נמצא... על ברכיי.
כשהסתובבתי חזרה לכיוון הסלון, משקיף על החיפוש מחדרי כמו עובר אורח בזירת פשע, לפתע רצה אליי עמית, וקראה, "יוני לקח לי את המוצץ!"
כולן הצביעו עליי בהאשמה שהחבאתי את המוצץ, ומצאתי את עצמי הופך בן רגע מאזרח תמים שרק רצה לסייע – לפושע!
אבל בכל טיול קיץ שבא לאחר מכן, עמית נתנה לי את המוצצים למשמרת, והוכתרתי כנושא המוצצים הבלעדי, שזה שלב אחד מתחת לנושאת מטוסים. והיו עוד הרבה, הרבה טיולים באותו קיץ...
Comments