אחרי ארוחת שישי עמית ואני נכנסנו לחדרי החשוך, ונדהמנו לגלות שאנחנו לא לבד.
"יוני, יש לך היפופוטם על המיטה!" קראה עמית.
"איפה ההיפופוטם?" שאלתי, מסתכל על המיטה הריקה.
"הינה!" היא הצביעה על מרכז המיטה.
"אההה, נכון, אני רואה. היפופוטם. מה, הוא ישן במיטה שלי?"
"כן, הוא ישן במיטה שלך."
"אבל אם ההיפופוטם על המיטה שלי, איפה אני אישן?"
"הוא יישן איתך בלילה ביחד במיטה."
"והוא יחבק אותי?"
"כן, הוא יעיר אותך בלילה."
"לאאא, שלא יעיר אותי. שיחבק אותי, יביא לי חיבוקי," תיקנתי אותה מהר. "עמיתי, אולי תראי להיפופוטם איך לתת לי חיבוק?"
"הממ," אמרה עמית, מזפזפת את מבטה ביני ובין ההיפופוטם. "בסדר." והיא נתנה לי חיבוק למופת ברגליים.
בבקשה אל תשפטו אותי על התרגיל, רק על התוצאה. אפילו אני לא האמנתי שזה יצליח לי.
"יוני!" קראה עמית.
"מה, עמיתי?"
"יש כאן גם דינוזאור!"
"מה, באמת? אוי לא!"
"כן, והוא וההיפופוטם רודפים אחרינו!"
"ומה הם יעשו לנו?" שאלתי בחשש.
"יטרפו אותנו."
"אז בואי נברח מהם מהר."
"כן! הם באים לטרוף אותנו!"
"לאן נברח?"
"נמצא מקום להתחבא," אמרה עמית.
"ואם הם ימצאו אותנו?"
"אז... אני אלך לישון בבית שלי."
"ומה איתי?" שאלתי בחרדה.
"אה... אתה תבוא איתי, יוני."
"ואם הם ימצאו אותנו, מה נעשה?"
"נצעק להם, 'לא! אתם לא חברים שלנו. לכו מכאן!'"
"והם לא יטרפו אותנו?"
"לא."
אילו רק היה עולם שמתנהל לפי ההיגיון של ילדה בת שלוש...
ותשעה חודשים.
Comments