מלכה בתחפושת

פורים הוא חג גדול לילדים, ועמית לא הייתה שונה בציפייה לו. היא התארגנה אליו עם לפחות שלוש שמלות של מלכות, כל אחת למסיבה אחרת.

יומיים לפני החג, כשביקרנו את עמית, היא סיפרה לנו שביום חמישי, באחה"צ שלמוחרת, היא הולכת לבית של שחר החבר שלה מהגן. היא לא רצתה שנבוא לבקר אותה סתם, לחינם, שבורי לב, ונתאכזב שהיא לא בבית. והיא כן רצתה שנבוא לבקר אותה אצל שחר. בזמן ששוחחנו מחוץ לביתה, היא ביקשה שנבוא לבקר אותה אצלו.

"אני חושבת שאין לו בבית מדרגה, יוני יכול להיכנס," אמרה עמית, פניה חושבות.

"אין לו מדרגה?" שאלתי.

"אני לא חושבת, אני אשאל את שחר."

"בסדר."

"יש לו כלב?" חקרה סבתא. לסבתא היה פחד עמוק מכלבים מאז ומעולם, אם כי לאורך ההיסטוריה היו מספר חריגים.

"יש לו שני כלבים!" קראה עמית.

"שניים?" נחרדה סבתא.

"כן, שניים קטנים," אמרה עמית עם חיוך, שלא ממש הרגיע את סבתא.

"טוב, נגיע מחר," אמרתי.

"אתם תבואו?" שאלה עמית בקול מלא ציפייה. נשמע עליה שזה חשוב לה.

"כן," עניתי, בעוד סבתא מריצה סרטים על הכלבים.

"יופי!" קראה עמית, ידיים באוויר.

נפרדנו לשלום כי אפפה אותנו רוח קרירה והשמיים החלו להחוויר פנים. עמית, שעמדה בכניסה לבית, ירדה להגיד ביי בליווי מטח של שני חיבוקים וארבע נשיקות.

למוחרת יצאנו לקיים את הבטחתנו. מזג האוויר נרתם גם כן, ורק נראה אפור. אחרי סגירת הגן עברנו ליד הבית של שחר, עם הכלב הקטן והכלב הלא כל כך קטן (ההבחנה הראשונה של סבתא), אבל עמית הייתה בפנים ולא רצינו להפריע להם במשחקים. אז המשכנו.

בערב צלצל הפלאפון של סבתא, כשהיא ואני ישבנו בסלון.

"אימא, אני פה בחוץ עם האופניים (האוטו לא היה כשיר לנסיעה, ובהמשך תראו שימיו היו ספורים). כשבאתי לאסוף את עמית משחר, הדבר הראשון שהיא אמרה לי זה שלא באתם להגיד לה שלום, והיא חיכתה לכם."

"אבל עברנו שם, והיא הייתה בפנים..." הסבירה סבתא. אני התקרבתי לשמוע.

"היא מתעקשת להגיד לכם שלום, אבל אמרתי לה שלא יורדים מהאופניים כי מאוחר, אז תצאי רגע אלינו."

"אני באה," אמרה סבתא, ורצה החוצה.

אני חיכיתי בסלון כי בחוץ היה קר נורא, מקווה שעמית אינה מרגישה נבגדת. הדלת נשארה פתוחה כמובן, אם הייתי צריך עזרה כלשהי, אבל לא יכולתי להציץ החוצה בגלל המבואה הצרה.

לא הייתי צריך לחכות יותר מדי. תוך שתי דקות חזרה סבתא, ומיהרתי לשאול אם עמית כועסת.

"לא, היא בסדר. הסברתי לה שהיינו שם אבל היא הייתה בפנים עם שחר, ולא רצינו להפריע להם."

"ומה היא אמרה?"

"היא הקשיבה והנהנה. כשסיימתי להסביר לה, היא אמרה: 'סבתא, שאלתי את שחר אם יש לו מדרגה, והוא אמר לי שאין לו.'"

עמית לא הייתה צריכה תחפושת בשביל להיות מלכה; היא פשוט כזאת.

המשך לסיפור הבא