יום בספארי

בשבת האחרונה של מרץ נסענו כל המשפחה לספארי רמת־גן, והיו לי שתי מטרות להגשים: להראות לעמית שלנמר יש אוזניים, ולשכנע את דודה אביטל שדובי־נמלים הם חמודים.

כשעמית שמעה שנוסעים לספארי, היא אמרה שנראה הרבה חיות, גם נמר בלי אוזניים, ולא האמינה כשאמרנו לה שיש לו אוזניים. דודה אביטל אמרה שדוב־נמלים הוא דיי מוזר ומכוער, ולא הבינה מה חמוד בו. אני לא ידעתי מי מהן רחוקה יותר מהמציאות, אבל הבנתי את חשיבות המשימה של תיקון הטעות.

כשהגענו לספארי, למסלול הרכבים שעובר בין הזברות והקרנפים, עברה עמית מהאוטו שלה לשלנו. היא הייתה במצב רוח טוב, והסתכלה דרך החלון על החיות הגדולות. מעולם היא לא הייתה יחד איתי באוטו שלי, וכשהיא ראתה את כיסא הגלגלים מאחורה, משהו לא הסתדר לה.

"איך תורידו את הכיסא של יוני? הוא לא כבד לכם?" היא שאלה במבט מבולבל.

הסברנו לה שיש מעלון שמוריד את הכיסא, ואמרנו לה שנראה לה איך הוא עובד כשנרד מהאוטו. המתח התפוגג מפניה, והיא חזרה להסתכל על החיות.

במדשאה שבכניסה לפארק ערכנו פיקניק, ואז שיחקנו מחבואים. עמית רצה אל אחד העצים כדי להתחבא, אבל במקום להסתתר מאחוריו היא "הסתתרה" לפניו... אפילו מבקרים שחלפו על יד שאלו מי זאת הילדה החמודה הזאת.

אחר כך יצאנו לדרך, וכך עשתה גם השמש, שהחליטה דווקא באותו יום להפציע במלוא הדרה, בגל חום שלא השאיר עין אחת יבשה.

להסתובב בספארי ביום שבת עם כיסא גלגלים ממונע זה כמו להיכנס לזירת מכוניות מתנגשות, עם כל הקלנועיות, עגלות, אופניים וזאטוטים בעלי שתי רגליים שחותכים אותך כמו ספרטניים קטנים. הסכנה אורבת בכל פינה, והיא לא רואה בעיניים.

לראות את החיות כשאתה בכיסא גלגלים זה גם לא משחק ילדים, כי מתחמי החיות מוקפים בחומות של שיחים שחוסמים את שדה הראייה. הסיבה לכך היא שאנחנו לא אירופה, וכאן בארץ הקודש אנשים חייבים להתקרב עד הסנטימטר האחרון כדי ממש לגעת בחיות (אני בעד, רק חושב שכדאי להשאיר אותם בפנים עם הדובים או הנמרים אם הם כה רוצים בקרבתם – שייהנו מחוויה מלאה). כרגיל מי שנדפק בסוף זה מי שהכי זקוק והכי בסדר.

אבל בג'ירפות לא הייתה לי בעיה, הן היו בדיוק בגובה המתאים, והפיל והחוטמן התמקמו כאילו לכבודי במקום היחיד שיכולתי לראותם. חמודים. אבל לא הצטערתי כל כך שלא ראיתי מכל זווית שרציתי, כי זה לא נעים לראות חיות בכלובים, גם אם התנאים שלהן טובים.

חלק מהזמן הלכה עמית בנפרד עם משפחתה, כי היו מתחמים פחות נגישים, למשל הטיגריסים. אז חיכינו בפיל האפריקני, וכשנהייה לנו חם מדי החלטנו להתקדם. עלינו ימינה, ועצרנו בפינה עם ספסל ומעט צל. מאחורי הספסל היה מתחם של טווסים, וממולו הג'ירפות. משמאלו היה איזה מתחם מוסתר בין צמחייה צפופה, ועמדת התצפית בו הייתה על מדרכה צרה עשויה קרשי עצים, כמו גשר. היה לנו כל כך חם שהעדפנו להישאר בצל ולא להיכנס לשם. אבל כמה דקות לאחר מכן סבתא, דודה אביטל ודוד איתי הלכו לשם עם גיא ועמית.

"עמית, תראי! אלה דובי־נמלים, הם המשפחה של טימלי," קראה סבתא, ושלפה את טימלי כדי לצלם אותו עם קרוביו.

במשך שבועיים חפרנו לעמית שהיא תראה בספארי את טימלי, אבל לא ממש את טימלי, כי אין כמו טימלי, אלא דוב־נמלים, שהוא המשפחה של טימלי. אז אפשר להבין מדוע היא העלתה אדים באותו רגע.

"נו, תחליטו כבר, זה טימלי או דוב־נמלים?" היא רתחה. אולי הגזמנו קצת, כנראה שיגענו את הילדה.

בינתיים, גיא רץ אליי לספסל, וקרא במרץ, "יוני, יש שם דובי־נמלים, המשפחה של טימלי! בוא תראה!" הוא סימן בידו שאבוא מהר.

בלב כבד יצאתי ממעגל הצל לתוך האש. אבל זאת הייתה המשפחה של טימלי! אז מיהרתי בעקבות גיא, עליתי על הגשר, הסתכלתי על החצר שלהם ו... כלום. הם לא היו שם. כבר חשבתי שפספסתי אותם, וזה היה גרוע יותר מהחום. אבל אז דוב הנמלים פתח בדהירה לכיווני, הנהן בראשו כאילו אומר שלום, ונכנס לחדרו. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

ברקע שמעתי את אחת המבקרות מלגלגת שדוב הנמלים הוא מכוער, ונשמתי עמוק. מעניין מה הוא היה אומר עליה לו נשאל על כך. בעצם, הוא בטוח היה קצת יותר חכם וקצת יותר אדיב.

חזרנו לספסל, ולא ראיתי את פתיחת המניפה של הטווס בגלל השיחים שהסתירו לי, אבל כן ראיתי אימא תרנגולת מתהלכת עם שיירה צהובה מאחוריה, שחגה סביבה כמו כדור עקב סקיפ־איט. היא עשתה צעד, וכל האפרוחים הקטנטנים נצמדו אליה מייד. אומנם הם לא חיה רשמית בספארי, יותר כמו נספחים, אבל זאת הייתה התמונה הכי לבבית של היום. אני מניח שכדי לראות יופי אמיתי פשוט צריך להביט למקום הנכון.

השעה חצתה את שתים עשרה בצוהריים, והיה כל כך חם שגם החיות רצו להשתרע בצל או בחדרים שלהן. הן לא שילמו כסף כדי להיצלות בשמש... המשכנו בסיבוב, ובפנייה שמאלה היה המתחם של הנמרים, אבל הנמרה שכבה כמו מתה והיה שם קהל גדול, אז דילגתי על זה. עמית הלכה לראות, וכשחזרה שאלתי אותה אם לנמר יש אוזניים.

"לא, אין לו אוזניים," היא ענתה.

נו טוב, חשבתי, ננסה בפעם הבאה.

עצרנו בצל ליד החוטמנים, עייפים ותשושים. חיכינו שם לאורי, חבר שלי שעבד בספארי. את אורי הכרתי כעשרים שנה קודם לכן באשפוז בבית החולים לילדים שניידר. הוא גדול ממני בכמה שנים, ועשינו שם דברים מטורפים ששייכים לאשפוזים מסוגים אחרים.

תוך דקות הוא סיים סיור הדרכה והגיע אלינו על חשבון ההפסקה שלו (שיחדנו אותו עם סנדוויץ'). אורי אמר לנו לבוא אחריו, הוא ידאג לנו לגראנד פינאלה.

אז כך עשינו, וחלפנו על פני הדובים, הגורילות, האורנג אוטנים, קופי המקוק השחורים והפינגווינים האפריקניים, כשבדרך עמית מחזיקה את טימלי ומקריאה אותו בקול. ליד הפינגווינים אורי נעלם לנו, הלך הצידה לדבר במכשיר הקשר של הספארי. לא ידענו למה.

כשסיים את השיחה, הוא קרא לנו לבוא אחריו מייד, ואמר בשושו שהוא סידר לנו הפתעה שמעטים זוכים לה: פגישה פרטית עם פינגווין.

אורי הוביל אותנו למעבר צדדי שהיה חסום לקהל המבקרים, וממנו נכנסנו לחצר האחורית של הפינגווינים. השטח היה בצורת מלבן, הייתה סככה מעל (צל!), ובחלקו האחורי היו סלעים לישיבה. במרכז עמד המטפל של הפינגווינים, בחור צעיר בשם תום, שביקש מאיתנו להיצמד לסלעים ולהיות בשקט מופתי כי עוד רגע יצא אלינו הפינגווין, והוא סקרן ופחדן מכל דבר קטן. תום אמר לנו שהוא לא מאמין שהמפגש הזה קורה, ועוד בשבת, ושזכינו בענק.

"הכול בזכות יוני," הוא אמר עם חיוך רחב.

כולם התמקמו והשתתקו, ותום נתן הוראות אחרונות. "עכשיו אני אביא את פרינסס או כוכב, נראה מי ירצה לבוא, ואני מבקש שלא תשמיעו קול, לא תזוזו, ולא תשלחו ידיים לפינגווין. אנחנו רוצים שתהיה לו או לה חוויה טובה מהמפגש הזה."

הוא יכול היה פשוט להגיד, "תהיו כמו יוני."

תום ראה שהבנו, ועבר דרך השער המוביל למתחם הפינגווינים. רגע אחר כך הוא חזר, ומאחוריו התנודד פינגווין קטן וסקרן בשם פרינסס.

"קראנו לו פרינסס כי כשהוא נולד חשבנו שזאת בת, ורק מאוחר יותר הבנו שזה בן..." הסביר תום.

בימינו מגדר הוא ממילא תחום אפור, אז ספק אם פרינסס היה רגיש לנושא. כך או כך, הוא היה אציל אמיתי, ונהנינו מכל רגע בחברתם של תום ושלו.

אחרי המפגש הודינו לתום (אורי היה חייב ללכת באמצע), נתנו לו עותק של טימלי, וביקשנו שיצלם אותו עם דוב הנמלים כשיתאפשר לו. תום הסכים בשמחה, והראה לנו תמונה שלו עם דוב הנמלים.

זאת ההזדמנות שלי, חשבתי, הוא בטוח יגיד שדובי־נמלים הם חמודים, ואביטל תישאר ללא מילים.

"תום, הוא חמוד, נכון?" שאלתי.

תום צחק. "לא, הוא מוזר."

שיט.

נו טוב, חשבתי, ננסה בפעם הבאה...

השמש בערה בשמיים בשתיים בצוהריים, ולא נותרו בנו עוד כוחות. אז עשינו את דרכנו אל עבר המכוניות, מרוצים ונוטפי מים. אההה, כמה נעים היה באוטו.

בבית עמית הדביקה עליי כל מיני מדבקות, ולמרות העייפות הכבדה שלי שיחקנו קצת אחרי ארוחת הצוהריים, עד שסבא הוציא את הגלידה מהמקפיא. עמית ישבה לאכול אותה במרפסת יחד עם סבתא, ואני הצטרפתי.

"יוני, רוצה גלידה?" שאלה עמית עם קריצה, מטה את הקערית שלה לעברי.

"לא תודה, עמיתי."

"מותר לך אבל?" היא שאלה בחדות.

"כן, מותר לי."

"רגע, יוני, אני אשאל את סבתא," היא קראה, ופנתה אל סבתא.

"אבל–"

"סבתא, ליוני מותר גלידה?"

"כן, אם הוא רוצה."

"יוני, סבתא אמרה שמותר לך גלידה."

"עמיתי, אני יודע מה מותר לי..." אמרתי, אבל תשומת ליבה כבר חזרה לקערית.

אז הצטרף גיא, והוא התיישב מולי.

"יוני, מה זה כל המדבקות האלה?" הוא צחקק.

"עמית שמה לי."

"עמיתי, את יודעת שרק בזכות יוני פגשנו את הפינגווין?" שאל גיא.

מרוכזת בגלידה, עמית לא הגיבה. אז סבתא העירה, "נכון, בהחלט מגיע ליוני לקבל מדבקה על היום."

עמית גירדה את שארית הגלידה מהקערית, הכניסה לפה את הכפית, ואמרה, "נכון. מגיע לו המון מדבקות."

זה היה יום חם וקשה, אבל בסופו הרווחתי את המדבקות שלי ביושר.

---

מוקדש לזכרו של אורי זא"ב סגל.

אורי היה חבר יקר, צייר מקצועי ומוכשר ואדם מצחיק שהפיק את הטוב מכל דבר.

הוא נולד עם מחלה קשה איתה חי כל ימי חייו, חיים מלאי צבעים וחברים.

אורי אמר לי שהוא מאוד אהב את הסיפור, והתבדח שאת הקטע עם הסנדוויץ' יכולתי להשמיט – לא הכול צריכים לספר.

ציור האומנות שצייר לי לבר המצווה תלוי מול מיטתי, וכך יהיה בכל מקום שאהיה.

יהי זכרו ברוך.

המשך לסיפור הבא