מלחמה ושלום - חלק שני

התשעה במאי הגיע! יום ההולדת של עמית, וגם של רועי (באמת חשבתם שהיא תיתן למישהו אחר לקבל את מלוא תשומת הלב, אפילו ליום אחד בשנה?). לכבוד התאריך החגיגי סבתא ואני הכנו עוגת שוקולד וניפחנו בלון ענק של חד־קרן, אותם תכננו להביא להם בביקורנו אחה"צ (הרעיון היה שלי והביצוע היה של סבתא – אם תהיתם איך בדיוק "הכנו וניפחנו"). אבל לא ידענו איך עמית תגיב, ואם הבלון לא יתפוצץ עד אז (הוא לא היה רחוק מכך).

בסביבות חמש אחה"צ יצאנו לכיוון ביתם – סבתא, אני וחד הקרן. בטח נראינו כמו איזו ניידת יום הולדת דלת תקציב. אבל מה לא נעשה בשביל עמית, ושתהיה שינה ערבה לבושה.

נכנסנו לביתם בשירה סוחפת של "היום יום הולדת" ועמית ישר לקחה אליה את חד הקרן. לפחות מישהו מאיתנו זכה לטיפת יחס... אבל מספר דקות אחר כך גם הוא מצא עצמו נשכח, זרוק על רצפת הסלון ושורד עוד כמה כמעט־התפוצצויות. רועי שמח על העוגה, ולפני שהוא וגיא נסעו לחוג, כיבינו את הנרות בליווי שירה עזה. עמית המשיכה לטעון שזה לא יום ההולדת שלה, כי המסיבה הייתה רק שבוע לאחר מכן, אבל ידעה יפה מאוד להתעקש לכבות את הנרות לבד, ולהיעלב כשרועי כיבה אותם יחד איתה. מזל טוב, מכשפה.

למוחרת, יום שישי, הרגשתי ממש לא טוב. הגוף החליט להתפרק, או אולי היה זה הראש. אני לא יודע. זה לא משנה. שניהם לא קמו לעבודה באותו יום. אז בצוהריים לא ראיתי את עמית, ששיחקה במרפסת, ליותר מרגע חטוף. מכיוון שהראש שלי לא עבד באותו יום, אני לא זוכר בדיוק מה קרה בארוחת הערב, אבל אני חושב שעמית באה להגיד לי שלום, ואולי גם ישבה לידי. או שהיא התעלמה ממני, כמובן. ניתן לה ליהנות מחמת הספק.

בשבת בבוקר היא לא רצתה לבוא איתנו לטיול – זה בטוח. וכל היום לא התראינו, כי היא נסעה עם משפחתה לקנות מתנות למסיבת יום ההולדת של המשפחה, שנערכה שלושה ימים לאחר מכן. וכמו ילדה גדולה, בת ארבע, היא בחרה לא לפתוח את המתנות עד המסיבה; חוץ מבובי, הבובה המדברת שקיבלה מהוריה.

אחה"צ הם באו אלינו לאכול ופגשנו את בובי – שקטה כל עוד לא לוחצים עליה. עמית ישבה לאכול וסיפרה לנו שבבוקר היא תלתה את המוצצים שלה על עץ המוצצים, במרפסת האחורית שלה. זהו מנהג קבוע במחוזותינו: עם ההגעה לגיל ארבע אומרים יפה שלום לכל המוצצים ותולים אותם על עץ בחצר הבית, שזוכה בשם התואר המהודר "עץ המוצצים." סבתא כבר ראתה את עץ המוצצים של עמית מוקדם יותר, אז שאלתי את עמית אם אחרי הארוחה היא תרצה לבוא איתי ועם סבא לטיול ולהראות לנו גם. היא עשתה פרצופים, ניסתה להתחמק, אבל בסוף אמרה כן.

ואכן, עמית הצטרפה אלינו לטיול. היא הייתה רצינית ולא הוציאה מילה כמעט כל הדרך, אבל האמת שסבא היה נודניק ואמר לה מילים בספרדית, כאילו ממש ברגע זה היא תתחיל ללמוד ספרדית.

נכנסנו לבית של עמית, שהיה חשוך ודיי חנוק. היציאה למרפסת האחורית היא דרך דלת הזזה המכוסה בתריס חשמלי, והיינו צריכים לפתוח אותו בשביל לצאת. אבל איפה השלט?

סבא חיפש וחיפש, ולא מצא. הוא רצה להתקשר לאימא של עמית כדי לשאול אותה איך מרימים את התריס, אבל כמה אופייני לו – שכח את הפלאפון בבית. ולעמית לא היה טלפון בבית. מה עושים?

עמית שאלה מה קרה, וסבא הציע שנוותר על עץ המוצצים. אמרתי לו רגע, נשאל את עמית, היא בטח יודעת. ועמית, כמו גדולה, הראתה לו איפה השלט, ומייד קראה לנו לבוא איתה אל העץ.

ביציאה למרפסת יש מדרגה קטנה, כי הבסיס של הדלת הוא שתי מסילות עם רווח ביניהן, וזה מספיק כדי לעשות לי "נד, נד, רד, עלה, עלה ורד" – העלייה עוד בסדר, זאת הירידה שמורגשת היטב. אז בזמן שעמית שיגרה את עצמה אל עץ המוצצים, שנמצא שתי פניות שמאלה מהדלת, אני חציתי בקושי את התעלה.

"נו, בואו לראות את עץ המוצצים!" קראה עמית.

"רגע, עמיתי, יוני עובר לאט כי יש כאן את המדרגה," אמר סבא.

עמית התקרבה לראות ואמרה לי להיזהר עם המדרגה.

"אני אגיד לאימא שיש כאן מדרגה והיא מפריעה לך לעבור, יוני."

"תודה, עמיתי. אבל זה בסדר, עברתי."

"יופי. עכשיו אני אראה לכם את עץ המוצצים שלי."

התקדמנו אל העץ, ועמית עמדה מולו כמו ציירת שמציגה את פאר יצירתה. "הינה עץ המוצצים!" היא קראה בגאווה, אצבע שלופה לעברו.

סבא ואני התפעלנו משלל המוצצים התלויים על גזע העץ, ועמית סיפרה לנו שהיא תלתה את כל המוצצים שלה, כי היא כבר בת ארבע, ובגיל ארבע אומרים להתראות למוצץ.

"כמה מוצצים יש על העץ?" שאלתי.

"חמישה," ענתה עמית.

"נראה לי יותר. בואי נספור יחד."

ספרנו יחד והגענו לשישה מוצצים. שאלתי את עמית אם היא תתגעגע אליהם, והיא אמרה שלא – היא כבר ילדה גדולה, בת ארבע. היא לא צריכה יותר מוצץ.

נפרדנו מהעץ, ובכניסה לבית הזהירה אותי עמית מהמדרגה. רצינו להמשיך בטיול, אבל היא אמרה שהיא רוצה שנחזור הביתה כי היא מתגעגעת לאימא. אמרנו לה שאימא שלה לא אצלנו כי היא הלכה רגע, אז נמשיך בטיול ועד שנגיע היא תחזור. אבל ניסיונות השכנוע שלנו היו כמו חול ברוח – עמית רצתה שנחזור.

הדרך חזרה הייתה מהירה ובלי דיבורים. כשהיינו כעשרים מטר מהבית שלנו, פתחה עמית בריצה קדימה ותפסה עלינו פער. אבל היא חשבה שדלת הכניסה של הצד שלי הייתה נעולה, אז היא חיכתה לנו מולה בלית ברירה.

סבא פתח את הדלת, ועמית מיהרה להיכנס לפניי. היא דילגה במבואת הכניסה, קוראת בטון מתגרה, "אני נכנסתי ראשונה, ויוני אחרון."

נכנסתי לחדר שלי בעקבותיה, ואמרתי לה שנתתי לה להיכנס לפניי.

עמית נשענה עם מרפקיה על גבעת השמיכות שישבה על הכורסה הכחולה, והמשיכה להתגרות. "אתה נכנסת אחרון כי אתה הכי קטן."

"אני הכי קטן? את יותר קטנה ממני," יריתי בחזרה.

"אני לא קטנה, אתה קטן," היא השיבה מהלומה, קולה עובר מהתקפה להגנה.

"את יותר קטנה ממני, את בת ארבע."

"אני לא קטנה. אתה הכי קטן."

"אם אני קטן אז את פצפונת, כי את רק בת ארבע."

"אני לא פצפונת. ואני לא בת ארבע," היא אמרה בטון נעלב.

"אז בת כמה את?"

עמית עשתה פרצוף ונשפה אש כמו דרקון. "די, יוני, אתה מעצבן." היא הלכה לסלון, ואמרה לסבתא בקול מיתמם של ילדה שבאה לדווח על הצקה, "סבתא, יוני מעצבן אותי."

"באמת? מה יוני עשה לך, איך הוא עיצבן אותך?"

קולה של עמית הפך נעלב על מלא. "הוא אמר לי שאני פצפונת."

"אם ככה יוני אמר לך אז הוא באמת מעצבן," אמרה סבתא.

איזה שחקנית, סובבה את זה כמו חישוק בקרקס.

בדרכי לסלון חלפה סבתא על פניי ונזפה בי בשקט. "באמת, יוני, למה אתה מתגרה בה? אתה יודע איך היא עכשיו."

אני התגריתי בה? מה? איך? למה?

אבל שום דבר שהייתי אומר להגנתי לא היה עוזר, אז המשכתי הלאה.

אומרים שהזמן מרפא הכול. אני לא כל כך בטוח, אם כי יש סבירות גבוהה שזה תקף למצבי רוח. כי עשר או עשרים דקות לאחר מכן, הביאה עמית את האופנוע ואמרה לי לנסוע אחריה כאילו כלום, מדברת ומגניבה חיוכים. בנות – מה אפשר לעשות.

ביומיים העוקבים שוב הייתה עמית במצב התעלמות, וההתרגשות מיום ההולדת של המשפחה, שהתקרב ובא ב-14 במאי, הורגשה כמו הלחות של חודש אוגוסט.

ליום ההולדת סבתא ואני הגענו אחרונים, גם כי יצאנו מאוחר וגם כי בדרך עצר אותנו איש נחמד שגר במעלה המדרכה. כשנכנסנו כולם היו בסלון – כל הסבים והסבתות, הדודים והדודות, בני הדודים ובנות הדודות – ועמית במרכז. היא הייתה לבושה בחצאית ססגונית וחולצת נצנצים עם ציור של חיה, נראה לי חתול או ארנב. אמרנו שלום, ועמית, שעמדה עם גבה אלינו, ראתה שבאנו, אבל המשיכה בשלה ולא הסתובבה. סבתא ניגשה אליה והיא נידבה לה חיוך, אבל לי כלום. דודה אביטל ודודה דנה הסבו את תשומת ליבה אליי, ודרבנו אותה להגיד לי שלום, מילה, משהו. הדבר היחיד שקיבלתי ממנה זה מבט עוקצני של "כן, אני יודעת מי אתה; ראיתי אותך אתמול."

מסיבת יום ההולדת עברה בהצלחה, עמית פתחה את המתנות (גם רועי, כי אני מזכיר שזאת הייתה מסיבת יום ההולדת שלו לא פחות משלה), וכולם היו מרוצים. בסופה, כשהתפזרו כל האורחים לרכביהם, גיא רטן שהוא רוצה גלידה – אבל הגלידה הייתה בבית שלנו. אז סבא אמר שיסיים לסדר משהו וייקח לביתנו את כל מי שרוצה לאכול גלידה. כשסיים ושאל בקול גדול מי בא איתו לאכול גלידה, רק עמית ורועי צייצו "אני! אני רוצה גלידה!" והצטרפו אליו בדרכו החוצה. גיא היה מהופנט לפלאפון, וסבא שכח שהוא היה זה שביקש ראשון.

גם סבתא ואני אמרנו להתראות ויצאנו לכיוון ביתנו.

עמית ורועי ישבו ואכלו גלידה בשולחן האוכל בסלון. דיברנו על יום ההולדת והמתנות, ועמית אט־אט נמסה כמו הגלידה בקערית שלה. אחרי הכפית האחרונה היא אפילו אמרה לי לבוא אחריה לאסוף דואר מהמקרר. היא תיזזה אותי קצת כמו פעם בימים הטובים, וזה היה נחמד לדעת שהיא לא לגמרי מכשפה, אחרי הכול. וכשסבא אמר לה ולרועי שעכשיו הם הולכים איתו הביתה, ניסיתי את מזלי וביקשתי חיבוקי. רועי, כמובן, נתן חיבוק, בעוד המכשפה הקטנה פיזזה סביב בלי להתייחס. אבל כשהם באו ללכת, היא אמרה רגע, סבה על עקביה, וניגשה לתת לי חיבוקי כפול.

כשעמית רוצה להיות אוהבת, אין כמוה בעולם.

בערב קיבלה סבתא הודעה מאימא של עמית, כשהייתה לידי. בהודעה היא שלחה את הברכה שכתבה למסיבת יום ההולדת של עמית בגן, שנערכה שלושה ימים לאחר מכן, וביקשה משוב או הצעות לשיפור. ביקשתי מסבתא לראות את הברכה, שתוקרא במסיבה בגן, וזה לא שהיא הייתה לא בסדר, אבל נידבתי את עצמי לכתוב אחת חדשה – אם אימא של עמית רוצה בכך. אחרי חיבוקי כזה, איך יכולתי לעמוד מנגד?

והיא רצתה, אז... כתבתי:

עמיתי ילדה אהובה שלנו,

חיכית וחיכית הרבה זמן

עד שיגיע יומולדת ארבע,

והינה הוא כבר כאן!

ילדה שמחה שתמיד בפעולה,

דואגת לכולם בבית ובגן.

כמו השמש את מאירה

על כל מי שסביבך, מגדול עד קטן.

חוש ההומור שלך משגע,

איתך לא משעמם לרגע

חברה טובה לכל הילדים,

וילדה מקסימה להורים ולאחים.

אחראית, יצירתית ומלאת רעיונות,

עושה כיף מכל עניין.

נאחל לך שרק תמשיכי לחייך ולעשות שטויות,

כי גם אם את עושה קצת בלגן...

אנחנו אוהבים אותך, ובשבילך תמיד כאן.

סבתא ואימא של עמית אהבו מאוד את הברכה, וקיוויתי שעמית תאהב אותה גם כן, ושהימים השחורים מאחורינו. איי, לפעמים אני יכול להיות כל כך תמים.

המשך לסיפור הבא