מלחמה ושלום - חלק שלישי

ביומיים הבאים לא קרה משהו מיוחד. עמית הייתה מנומסת במידה, ולא היה ברור לאיזה כיוון נושבת הרוח. וזה היה מובן, שכן געשה בה הציפייה לקראת יום שישי – מסיבת יום ההולדת שלה בגן. לכן חיכינו בסבלנות שהסערה תחלוף, שמערבולת גיל ארבע תתמלא זרמים שקטים ותתפוגג.

בצוהרי יום שישי, כשעמית באה אלינו מהגן, היינו מתוחים עד קצה לשמוע איך עברה עליה מסיבת יום ההולדת. אבל היא לא רצתה לדבר, וגם כששאלתי על הברכה היא לא הגיבה. נשארנו עם ההצהרה של אימא שלה שהיא נהנתה. בערב היא נסעה לסבים השניים, וקיווינו שלמוחרת, במפגש משפחתי גדול שתוכנן להתקיים בביתנו, היא תהיה חברותית קצת יותר.

בבוקר שבת עברנו סבתא ואני מול ביתה, והיא יצאה עם אימה להגיד שלום. שאלנו אותה שוב על יום ההולדת בגן, והיא רק אמרה שהיא נהנתה. אימא שלה הוסיפה שהיא שרה וניהלה את האירוע, ושהברכה הייתה מוצלחת מאוד – כולם הקשיבו בעניין; גם עמית, שלא אמרה כלום, אבל שמחה והתרגשה. אז סבתא ואימא של עמית שוחחו ביניהן בנוגע למפגש המשפחתי, וחשבתי שזאת הזדמנות טובה לשאול אותה על הברכה שכתבתי.

"עמיתי, אהבת את הברכה של ההורים ביום הולדת בגן?"

"כן, כל הילדים בגן אהבו את הברכה של ההורים."

"את יודעת מי כתב אותה?"

"אימא ואבא כתבו אותה."

"אני כתבתי את הברכה, אימא ביקשה ממני."

"לא," אמרה עמית בחדות, "זה לא נכון."

"זה כן נכון, אני כתבתי."

"לא," חידדה עמית, "אימא ואבא כתבו אותה, אני ראיתי. גם גיא ורועי."

"אה, הם הקריאו אותה, כן. אבל אני כתבתי."

"אתה לא כתבת," זעפה עמית, והסתובבה לאחור בכעס.

"תשאלי את אימא מי כתב."

עמית הפכה לרגזנית ולוחמנית, והלכה לעמוד בצד המדרכה עם פנים רציניות כמו של עורב.

"אימא, בואי, אני רוצה להיכנס הביתה."

"עוד רגע אני באה, אני מדברת עם סבתא. את יכולה להיכנס."

"לא, בואי."

"למה? מה קרה?"

"יוני מעצבן אותי."

"יוני מעצבן אותך?" צחקה האם. "מה הוא עשה?"

"הוא אמר לי דברים שמעצבנים אותי."

"רק אמרתי לך לשאול את אימא מי כתב את הברכה..."

"הוא מעצבן," חזרה עמית, עם הדגשה.

"את רוצה שנלך?" שאלה סבתא. "אנחנו לא רוצים לעצבן אותך, אז אם את לא רוצה שנהיה כאן, נמשיך בטיול."

"כן, אני רוצה שתלכו."

"טוב," אמרה סבתא, "אם את לא רוצה אותנו אז נלך. אבל אז גם לא נבוא לבקר אותך, אם אנחנו מעצבנים אותך."

"אני לא רוצה שיוני יבוא יותר לבית שלי," הטילה עמית את הפצצה.

"אז גם אני לא אבוא, כי מי יישאר עם יוני? את לא רוצה שנבוא לבית שלך יותר?"

"לא, אתם לא יכולים לבוא לבית שלי יותר."

"אההה, חמודה," התפרצה אימה, "את קצת הרבה מבולבלת. זה הבית שלי וסבתא ויוני יבואו לכאן מתי שהם רוצים, והם לא צריכים אישור ממך. הבנת?"

"ואנחנו לא באים לבקר רק אותך," הוסיפה סבתא. "אנחנו באים להגיד שלום גם לאימא ולגיא ולרועי, לא רק לך, גברת עמית."

גברת עמית עשתה פרצוף ונשכה שפתיים, מפצירה באימה להיכנס איתה הביתה.

לא רצויים, אמרנו ביי והמשכנו בטיול הבוקר.

במפגש המשפחתי עמית התעלמה ממני כליל, אבל גם לאחרים היא לא פרטה יחס; היא שיחקה עם גיא ורועי ונדבקה כזנב לאימא שלה. כנראה משבר גיל ארבע לא חולף כל כך מהר...

וזה עוד לא היה השיא.

למוחרת, ראשון אחה"צ, אימא שלה הביאה אותה אלינו למשמרת כי הייתה לה נסיעה עם גיא. רועי היה אצל חבר. עמית לא רצתה להישאר איתנו, למרות שהצענו לה ללכת איתנו לגן השעשועים ולאכול חטיפים, או לשחק בבית משחקים, או לראות טלוויזיה – היא התעקשה, רקעה, צעקה בבכי שהיא רוצה לנסוע עם אימא. אבל זה לא עזר לה, והיא נידונה להישאר איתי ועם סבתא.

חמוצת פנים, צנחה עמית על הכורסה המסתובבת של סבא. לא היה עם מי לדבר, רק לחכות שיעבור זעם. אני שמעתי מוזיקה באוזנייה, עובר עם הכיסא הלוך ושוב בנתיב הקבוע שלי, וסבתא קיפלה כביסה על הספה אל מול החדשות הדרמטיות על חשש לגורלו של נשיא איראן, שמסוקו אבד מעל שמי אזרבייג'ן.

לפתע קמה עמית מהכורסה ועמדה בפתח הדלת שלי עם גפיים פרושות לצדדים כמו בציור האדם הוויטרובי של דה וינצ'י.

"מחסום! אין מעבר!" קראה עמית, מבט נבזי מלהטט בעיניה.

"עמית, זוזי, אני רוצה לעבור."

"לא, מחסום. אתה לא יכול לעבור."

"אני כן, זה החדר שלי."

"לא, אתה לא."

"אני אעבור עלייך אם לא תזוזי."

לרגע היא הסתכלה עמוק לתוך עיניי לראות אם אני מבלף, וכשנסעתי טיפה קדימה היא הבינה שלא, והתקפלה. נכנסתי לחדר. (כמובן שבילפתי.)

אז היא חסמה אותי שוב ולא זזה. ניסיתי את אותו התרגיל, אך הפעם היא לקחה שני מוטות בצבע אדום ולבן שעמדו ליד הדלת והניחה אותם על המפתן כמחסום.

"עמית, זה מסוכן, זה לא משחק. תחזירי את זה," אמרתי.

עמית בדקה אם אני רציני או שזה תכסיס לנטרול המחסום. חזרתי על זה שוב, בלי צחוקים, והיא החזירה את המוטות למקום. אבל זאת הייתה רק מכה קטנה בכנף למוח הקרימינלי שלה. כי היא מייד רצה להביא שרפרף, והניחה אותו בפתח הדלת כמחסום הסופי.

"עכשיו אתה לא עובר," היא אמרה כמו נבל שסוף־סוף לכד את אויבו המושבע, מחייכת חיוך זדוני.

"עמית, תני לי לעבור."

"לא, מחסום!"

"אני אסע על השרפרף."

אך עמית לא נפלה בפח ונעמדה על השרפרף – מחסום דו־קומתי.

"אה, תראי, אנחנו באותו גובה," ניסיתי להסיט את קו המחשבה שלה.

עמית הסתכלה למטה ואז עליי. "אנחנו כמעט באותו גובה, אתה קצת יותר גבוה ממני."

"נכון, אבל ממש קצת." התקרבתי אליה, סנטימטרים מהשרפרף, ואמרתי לה לתת לי חיבוק.

הקרחון נסדק, סדק קטן־קטן, ועמית ניסתה לתת חיבוק, נשענת לפנים עם ידיים מושטות.

"אני לא מגיעה," היא צחקקה.

"אני אתקרב," אמרתי.

התקרבתי והיא ניסתה שנית. הפעם היא הצליחה.

"יוני, הצלחתי," אמרה עמית בצחוק נרגש, מופתעת מעצמה.

"כן, עכשיו תזיזי את השרפרף."

"לא," היא אמרה בלי היסוס, ורצה לכיוון החדר הכחול.

קראתי לה לחזור כי הייתי תחת מצור ללא יכולת לעבור לסלון. אבל זה לא הטריד אותה במיל. הבנתי שהיא לא תחזור, אז ביקשתי מסבתא שתזיז את השרפרף כי אני חסום. סבתא הזיזה אותו ושאלה מה הוא עשה כאן, ועניתי לה שעמית חסמה אותי.

"עעעמית, למה חסמת את יוני?"

"לא חסמתי אותו," קראה עמית, "זה היה בכאילו."

"בכאילו באמת," רטנתי לעצמי.

זמן קצר לאחר מכן חזרו גיא ואימו, מוקדם מהצפוי. האוטו שלה התחיל להרעיש בצורה מאיימת ונדלקה נורת החירום באמצע הדרך, אז היא עשתה אחורה פנה והסתובבה חזרה. גם סבא הגיע קומץ דקות אחר כך, והוא הציע להם לאכול אצלנו ארוחת ערב. הם נשארו, העבירו את הזמן במרפסת האחורית, ובינתיים אני הלכתי למיטה כי התעייפתי.

אחרי הארוחה נכנסה עמית לחדרי ונעמדה מול מסך המחשב, מנסה לראות מה אני עושה. חלף רגע וסבא נכנס אחריה, כי פתאום היה שקט והוא לא ידע איפה היא נמצאת. הוא ראה אותה עומדת צמוד לכיסא הגלגלים שלי, וכמו גרויסה חכוימה, אמר לה בטון מצווה, "עמית, תיזהרי עם הכיסא של יוני, תזוזי קצת הצידה."

עמית התמלאה בבת אחת אש ועשן, ויצאה בכעס מהחדר, ממלמלת, "יוני מעצבן."

ניסיתי לקרוא לה אבל אוזניה נאטמו כסכר.

"יופי, אבא, מאוד חכם היה להעיר לה," אמרתי לו.

לקח לו רגע להבין מה קרה, ואז גם הוא ניסה לשכנע אותה לחזור, אבל ללא הועיל.

כשאימא של עמית הכריזה שהם הולכים הביתה, אמרתי לסבא שיקרא לעמית להגיד לי ביי.

"עמיתי, בואי רק להגיד ביי ליוני, הוא רוצה שתגידי לו לילה טוב," אמר סבא.

"אני לא אומרת לו ביי."

"אבל הוא לא ירצה לבוא לבקר אותך אם לא תגידי לו ביי."

"אני לא רוצה שהוא יבוא אליי הביתה. יוני לא חבר שלי."

המילים הדהדו ברחבי הבית כמו רעש תותחים. זאת כבר הייתה הכרזת מלחמה.

ואכן, כל השבוע לא פגשתי את עמית: או שהיא הלכה לחברה, או שהיא נסעה עם ההורים, או שלא עברנו דרכה. אך בלי הכנה מוקדמת, בארוחת שישי היא התהפכה 180 מעלות, אמרה לי לשבת לידה, והראתה לי מה יש לה בצלחת. וכשדודה אביטל ביקשה ממנה נשיקה, תשובתה הייתה, "רק ליוני מגיעה נשיקה, כי הוא הכי חמוד."

אביטל נתנה לי מבט של "מה זה?" ואמרתי לה שזה יעבור לעמית מהר מאוד, כי היא מתעלמת ממני כבר שבוע.

אחרי הארוחה היא שיחקה איתי כשעה, מכינה הופעה. היא בנתה מסגרת בימה מצעצועים קטנים ואמרה לי לשמור שאף אחד לא יעבור על גבולות הבימה. מדי פעם גם התייעצה איתי איפה לשים מה. וכשסיימה לבנות, שמה שיר בפלאפון ועשתה הופעה לכל המשפחה. האם טעיתי?

למוחרת בבוקר נשארה עמית רק עם אימא שלה, כי גיא ורועי נסעו ליום הולדת ואבא שלה נסע עם סבא להביא את האוטו החדש של אימא שלה (האוטו הקודם שלה שבק סופית). בסביבות אחת עשרה הן באו אלינו והלכנו כולנו – הן, סבתא, אביטל ואני – אל גן השעשועים. היה נחמד, קצת חם.

כשחזרנו הביתה הלכתי למיטה, עם המחשב. לא יותר מרבע שעה חלפה, כשבחוץ חנה האוטו החדש של אימא של עמית. כולן רצו מהר לראות אותו, ושמעתי את עמית קוראת בהתלהבות. אז היא באה אליי בריצה והזמינה אותי לבוא גם כן.

"יוני, הגיע האוטו החדש של אימא!"

"וואו! והוא יפה? את אוהבת אותו?"

"הוא כתום!" קראה עמית, צוחקת.

"כתום?"

"כן! הוא בחוץ, אתה רוצה לבוא לראות אותו?"

"אני צריך לקום לכיסא ועוד מעט לנוח... זה בעיה. יותר מאוחר תראי לי אותו?"

"כן, תבוא עוד מעט לבית שלי ואני אראה לך את האוטו החדש של אימא."

"אני אבוא בטיול של אחה"צ, כי אני עוד מעט הולך לנוח."

"כן, אחה"צ תעבור אצלי ואני אראה לך."

"יופי."

"טוב, יוני, אני צריכה ללכת. ביי."

"ביי, עמיתי."

אחה"צ סבא ואני עשינו את דרכנו אל עבר ביתה. איך שחלפנו מול חלון המטבח שלהם, בעודנו עולים במדרכה, פרצה צעקה צייצנית חדה מן החלון.

"אני לא יוצאת החוצה!" קראה עמית לעברנו.

אמרתי לסבא שייכנס לקרוא לה, והוא חזר בלעדיה. שלחתי אותו שוב, עם מסר לעמית שהיא אמרה לי שהיא תראה לי את האוטו החדש של אימא.

"טוב, טוב, אני באה," שמעתי אותה נושפת תוך כדי שהיא קמה מהכיסא ופסעה אל דלת הכניסה.

היא יצאה כמו פקידה ממשלתית שהטריחו אותה לעזוב את העמדה, הולכת כעושה טובה לכיוון האוטו, שחנה בכביש שבקצה העלייה. בחצי העלייה היא הצביעה עם יד מושטת קדימה, ואמרה בחוסר סבלנות, "האוטו שם."

"איפה? תראי לנו," אמרתי לה.

"אתה יודע כבר איך הוא נראה."

"לא, לא ראיתי אותו. אמרת שאני אבוא ותראי לי, ובאתי."

"פפפפ, בסדר, בסדר. אני אראה לך."

הגענו עד שפת הכביש, שם עצרנו. עמית הצביעה על האוטו הכתום, ואמרה, "זה האוטו החדש של אימא, הכתום. ראית?"

"כן."

"יופי, אז ביי," היא סיכמה, והלכה חזרה לביתה.

לצערי, כהרגלי לא טעיתי. כל השבוע עמית חזרה לסורה, מתעלמת ולא נחמדה. לא נראה אופק לסיום המלחמה. לכן מה שקרה בשעות הערביים של יום חמישי היה יוצא דופן ולא צפוי בעליל.

סבתא ואני יצאנו לסיבוב ערב שלנו, ואמרנו שנעבור דרך הבית של עמית, אם כי לא היינו בטוחים שיש שם מישהו – אולי הם כבר נסעו לחוג של הבנים. בדרך התעכבנו כי סבתא עצרה לדבר, אז חשבנו שהם בטוח נסעו ולא נראה אותם.

אבל כשהתקרבנו, כעשרים מטר מהבית, ראינו שהם בדיוק יוצאים לאוטו, אז הגברנו קצב. גיא ורועי היו בשלבי עלייה לאוטו, אימא של עמית בעקבותיהם, ועמית השתרכה מאחור. כשהגענו היא הבחינה בנו אבל המשיכה לכיוון האוטו, וחשבתי לעצמי למה אני מופתע. קראנו שלום לאוויר. אימא שלה האיצה בה להתקדם לאוטו, אבל אז היא נתנה סיבוב חד, לחשה, "רגע, חיבוק ליוני," ורצה לתת לי חיבוק גדול ואוהב. אפילו סבתא לא קיבלה חיבוק! וכהרף עין היא נעלמה לתוך האוטו, קריאת הפרידה שלה מותירה אחריה שובל של אור מרנין לב.

אומנם היה זה אות לשלום, אך זה היה מוקדם מכדי לקבוע שאנחנו בהפסקת אש.

בשמש שבאה למוחרת, במהלך סיבוב הבוקר, קרה משהו מפתיע עוד יותר. כשסבתא ואני חלפנו על פני מרפאת השיניים והיינו ליד גן השעשועים, שמעתי קריאה דקיקה, כמעט כמו ציוץ ציפור, שנשמעה לי כמו השם שלי. אבל זה כנראה התקף נרקיסיזם, חשבתי, מי יקרא לי כך באמצע היום.

"היי, הינה הגן של עמית!" קראה סבתא.

הסתובבתי שמאלה לכיוון רחבת חדר האוכל, וראיתי את עמית קוראת בשמי. הגננת זיהתה אותנו ומייד הובילה את כל הגן להגיד לנו שלום. עמית ניגשה אלינו בביישנות, ואמרה, "אני ראיתי את יוני, אז קראתי, 'יוני, יוני, יוני!' ואמרתי לכולם שהינה יוני." היא הראתה לנו את הכובע שלה, ועמדה בשקט, חיוך נבוך על שפתיה. צוות הגן והילדים אמרו לנו שלום, והמשיכו בטיולם. נתנו להם להתקדם קצת, כי הלכנו באותו כיוון כמותם, ואז המשכנו גם אנחנו.

לפתע אחת הילדות הסתובבה ואמרה לי, "ביי, יוני," וכמו מקהלה כל ילדי הגן הצטרפו אליה. חוץ מעמית, שהייתה קצת נבוכה. זה היה מחזה נפלא לראות יותר מתריסר זאטוטים קוראים בשמי, בהתלהבות רבה.

בערב, בארוחת שישי, אמרה לי עמית לשבת לידה. סימן חיובי. וכשהצלחת שלה התמלאה היא תיארה לי את תכולתה. "זה אורז, זה תפוחי אדמה, זה עוף, וזה שניצל. אתה יכול לאכול שניצל?"

"לא, זה קשה לי. אבל תאכלי את."

עמית צחקה ודיברה אליי לאורך הארוחה, ונראה היה שיש המשכיות לנחמדותה ורצון כן לשלום.

"עמיתי, סיפרת לאימא את מי פגשת היום בטיול עם הגן?"

"לא."

"אז תספרי לה."

"אימא, פגשתי את סבתא ויוני כשטיילתי היום עם הגן. ראיתי את יוני, ואמרתי לכל הגן שזה יוני."

"ואז באת ואמרת לנו שלום, נכון?"

"כן, באתי להגיד לכם שלום עם כל הגן, והראיתי לכם את הכובע שלי."

"נכון. ואז כשהלכתם ילדה אחת אמרה לי ביי – זאת הייתה יובל עודמי או יובל מנור?"

"יובל מנור."

"ואז כל הילדים אמרו לי ביי, וקראו 'יוני, יוני, יוני!' נכון?"

"לללא," אמרה עמית בביטול, מזעיפה פנים, "זה לא נכון."

"מה לא? בטח שכן. כולם קראו יוני."

"לא, הם לא. יוני הוא רק שלי!" הכריזה עמית.

"אה, מתוקונת," התפרצה סבתא, "יוני הוא לא רק שלך, הוא קודם כל שלי."

"לא, הוא רק שלי!" קראה עמית.

"יוני הוא גם שלך, לא רק שלך," השיבה סבתא.

"נכון, יוני הוא גם שלי וגם של המשפחה. הוא רק שלנו ולא של אף אחד אחר."

אחרי שבועות של מלחמה קשה ועיקשת, זה היה הרגע בו שני הצדדים הניחו את נשקם וכוננו שלום. כי בסוף, אהבה מנצחת הכול – אפילו את גיל ארבע הארור.

המשך לסיפור הבא