יום הולדת בכאילו

גל חום של ארבעים מעלות שטף אותנו בסוף השבוע השלישי של יוני, והוא לא בא לבדו; הצטרפו אליו שלושה ילדים קטנים וחמודים (לרוב) שהתאכסנו בביתנו הקט משישי עד שבת. ההורים של אותם שלושה ילדים קטנים וחמודים (לרוב) נסעו לנפוש בבית מלון בעיר הגדולה, והשאירו אותם אצלנו עם ברכת פרידה נחמדה – שיהיה לכם בהצלחה!

המבצע החל בצוהרי יום שישי. גיא ורועי הגיעו אלינו מבית הספר, וחצי שעה לאחר מכן הגיעה הצלחת המעופפת, התהלוכה הנודדת, האש שאינה דועכת – עמית.

עליה, כמובן, נכתבה השורה "יש לך כוח של צבא שלם..." בכמות הרעש והאנרגיה שהיא מייצרת. הבנים יכולים לחיות על פלאפון ומים במשך שנים, אבל היא – היא חייבת תשומת לב תמידית והשתתפות מלאה בהפעלות שלה; אחרת גם "בהצלחה" לא תעזור לנו.

כהרגלה, הגיעה עמית עם הרבה פוזה ומעט דיבורים. אני הייתי עייף וקצת כואב (איך ציפורן אחת שצומחת עקום בבוהן יכולה להוציא אדם מדעתו לא ברור לי, אבל זאת האמת, והאמת כואבת – ממש) אז לא ניסיתי אפילו לפנות אליה, גם ככה כאב לי מספיק. הבנים אכלו יפה רביולי של סבא, ואז גיא נסע לחוג ג'ודו ורועי הלך עם סבא לבריכה של הקיבוץ. עמית הלכה לבריכה הביתית, שסבתא ניפחה לה במרפסת, יחד עם שחקנית החיזוק שהתגייסה לתת כתף לאורך כל סוף השבוע – דודה אביטל.

אני הלכתי למיטה, כי כבר התעייפתי ולא היה שפוי להיות בחוץ אם לא הייתם במים. אני לא יכול להיכנס לבד לבריכה, ולהיכנס עם מישהו שמחזיק אותי זה מסובך מדי. פעם הייתי נכנס הרבה למים – צפתי, צללתי, כמעט טבעתי פעמיים – אבל כמו הצפרדעים, את חיי הבוגרים החלטתי לבלות על היבשה.

עשיתי כמה דברים במחשב, ולפני שהלכתי לנוח, יצאה עמית מהבריכה ורצה אליי כמו בריזה באמצע המדבר, לבושה בבגד ים האננס שלה.

"יוני," היא אמרה בצחוק תוסס, "באתי להגיד לך משהו."

"מה באת להגיד לי, עמיתי?"

"באתי להגיד לך שסבתא אמרה שאני מוכנה ללכת לישון צוהריים!"

"איזה כיף!" קראתי. "תשאלי את סבתא אם גם אני מוכן ללכת לישון צוהריים."

עמית הסתחררה לכיוון הסלון, וקראה, "סבתא, אמרתי ליוני שאני מוכנה לישון צוהריים!"

עם הידיעה הזאת, הסתובבתי הצידה ועצמתי את עיניי.

אבל כשעה וחצי מאוחר יותר, שמעתי צפצוף דק, גבוה וקולני עולה ויורד בסלון. הצפצוף המשיך לצפצף במלוא האנרגיה, ואז צפצף את המילים הבאות: "למה יוני עדיין ישן?"

"יוני כבר לא ישן, הוא שותה את המיץ תפוזים שלו," אמרה סבתא.

"אה, הוא לא ישן?" שאלה עמית, מופתעת.

עם הציוצים האנרגטיים שלך, ילדה שהייתה אמורה לישון צוהריים, למה לא באמת? למה יוני לא המשיך בשנתו השלווה ונטולת הדאגות? מה כבר יכול היה להפריע לו? תעלומה!

עמית באה אליי בחיוך, ו... טוב נו, אי אפשר להתעצבן עליה כשהיא מחייכת ככה.

סיימתי לשתות חצי כוס, וסבתא הניחה אותה על המקרר הקטן.

"למה יוני לא שותה את כל המיץ?" שאלה עמית.

"כי הוא לא רוצה יותר, גם את לא תמיד שותה הכול," ענתה סבתא. "את רוצה לשתות את מה שנשאר?"

"לא," ענתה עמית בחצי סיבוב.

"אז אולי תציעי לגיא ורועי?" שאלה סבתא.

"בסדר," אמרה עמית, וכמו אצנית אולימפית, פתחה בריצה אל החדר הכחול שבו שהו אחיה. "גיא ורועייי! אתם רוצים לשתות מיץ תפוזייייים?" היא קראה בכל כוחה.

הם השיבו בשלילה, ועמית חזרה מייד עם הבשורה. "הם לא רוצים."

"אולי סבא ירצה, תשאלי אותו," אמרה סבתא.

"אין לי כוח," אמרה עמית, שומטת את ידיה.

בטח שלא היה לך כוח, כי לא נחת צוהריים!

סבתא החלה להוריד לי את המסכה של הביפאפ, שידועה אצל עמית כ"מסכה של הפיל," ועמית התקרבה למיטתי כדי להסתכל.

"עמיתי, את תעזרי לי לקום לכיסא?" שאלתי.

עמית הנהנה קלות. "אבל למה יוני לא יכול ללכת?" היא שאלה בגוון של צער.

עמית יודעת את התשובה לשאלה, אבל בשבוע ההוא היא שאלה אותה מספר פעמים.

"את יודעת למה, אבל תשאלי אותו," אמרה סבתא.

"יוני, למה אתה לא יכול ללכת?"

"כי השרירים שלי חלשים. נכון את יכולה להרים את הידיים גבוה־גבוה?"

"כן!" צהלה עמית, ושלחה יד לתקרה.

"כי השרירים שלך חזקים. שלי חלשים, אז אני לא יכול."

"נכון, שלי חזקים! אני יכולה גם לקפוץ גבוה!" קראה עמית, והדגימה לנו את ניתורה.

"ממש גבוה!" קראנו סבתא ואני.

"אבל..." אמרה עמית בעגמומיות, "למה יש ליוני כיסא, למה אין לו מעמד?"

"כי זה לא היה עוזר לי... אני לא יכול לעמוד."

"אה," אמרה עמית, ועזרה לסבתא להקים אותי לכיסא.

"אבל למה לכיסא של יוני יש גלגלים?"

"כדי שהוא יוכל לזוז ממקום למקום – מה, הוא יהיה כל היום באותו מקום?" אמרה סבתא בבדיחות, מסדרת אותי בכיסא.

"אבל למה הוא צריך אותם?"

"עמיתי, גם לאופנוע ולאופניים שלך יש גלגלים, נכון? כדי שתוכלי לנסוע," אמרתי.

"גם לאוטו של אימא שלי יש גלגלים!" קראה עמית בהתרגשות.

"נכון!" אמרה סבתא, "ואיך היית מגיעה ממקום למקום אם לאוטו של אימא לא היו גלגלים?"

שתיקה.

מ.ש.ל.

יחד התגלגלנו לסלון, שם שיחקה עמית בבאולינג מיניאטורי שהביאה מביתה. אחר כך היא שיחקה פיקולו עם אביטל ("לא, יוני, זה לא פיקולו, זה פיקו-לו!"), עד שהצטרף גיא והמשחק הפך למשולש. עמית נכנסה חזק למשחק, ועד מהרה צעקותיה הרעידו את קירות הסלון. זה היה האות עבורי שהגיע הזמן ללכת לאכול, והלכתי לחדרי.

אחרי הארוחה חזרתי לסלון, שכבר היה שקט ורגוע כמו כיתה אחרי הצלצול האחרון של היום. שאלתי את עמית אם היא רוצה שנשחק משהו, והיא ענתה במילה אחת: לא.

"אבל עמיתי, יוני רוצה לשחק איתך," אמרה דודה אביטל, נחה על הספה.

"אני לא רוצה לשחק איתו."

"הא, גם אני לא רוצה לשחק איתך," אמרתי.

"את רוצה אולי לשחק איתי ועם יוני את המשחק של החיות?" הציעה אביטל.

"כן, כן, את המשחק של החיות."

"אז יוני יגיד ראשון איזו חיה את."

חשבתי שנייה. "את... פרפ–"

"לא, לא את החיות הזה," קטעה אותי עמית, וניגשה להוציא משהו מהארונית.

"היא מתכוונת לים יבשה, שאנחנו מספרים לה סיפור עם חיה," הסבירה אביטל למבטי המבולבל.

עמית הוציאה מהארונית צעיף נוצות בצבע ורוד ברבי, והניחה אותו על הרצפה – המעגל בתוכו היה הים ומחוצה לו הייתה היבשה. המשחק היה שכל פעם שנאמרת בסיפור המילה 'ים' צריכה עמית לעמוד בתוך המעגל, וכשנאמרת המילה 'יבשה' עליה לצאת ממנו.

הסיפור התחיל בחוף ים, עם צב וילדה, אבל בגלל שהילדה החליטה לדרוך על הצב הוא עלול להכעיס ארגונים למען זכויות בעלי חיים, ולכן צונזר. צב יקר, סליחה שלא יכולנו להציל אותך.

אחרי המשחק הפכה עמית לגננת שלנו, והוציאה מהארונית מחברות וכלי כתיבה כדי שנצייר.

"עכשיו אתם מציירים," היא הכריזה. "מי רוצה לקבל דף?"

עמית לא חיכתה לתשובה וחילקה מחברות לסבתא ולאביטל. רק אני לא קיבלתי מחברת.

"עמית, יוני לא קיבל," אמרה אביטל.

עמית התעלמה.

"עמית, לא נתת ליוני," אמרה סבתא.

עמית התעלמה.

"עמית!" גערו בה שתיהן יחד.

"הוא לא מקבל," ענתה עמית, נינוחה וסנובית.

"מה זה?" אמרה אביטל. "גם הוא ילד בגן."

אחותי, תודה על המחמאה!

"עמית, אם יוני לא מקבל, אנחנו לא רוצות," אמרה סבתא.

"לא, רק סבתא ואביטל מקבלות," אמרה עמית.

"למה יוני לא?" חקרה אביטל.

"כי רק הבנות מקבלות, והוא בן."

אם כך מחנכים לשוויון מגדרי – אוי לי!

"אבל כל הילדים בגן מקבלים, ויוני הוא ילד בגן," התעקשה אביטל. "בגן שלך לא חילקו משהו לכל הילדים ורק לך לא, נכון? זה היה נעים לך? אז גם יוני מקבל."

"לא, הוא לא מקבל," אמרה עמית, ראשה מוטה לכתפה.

"אנחנו ניתן לו את שלנו," אמרו סבתא ואביטל כאגרוף אחד.

"לא!" התנגדה עמית. "רק אתן מקבלות."

"אני לא רוצה לקבל," אמרתי בחדות, והתגלגלתי בהפגנתיות לחדר שלי.

כשחזרתי לסלון, שניות לאחר מכן, עמית עדיין התבצרה בעמדתה. אמרנו לה שגננת לא מתנהגת ככה, ואני הודעתי שאני עוזב את הגן.

"עמית, אם לא תתני ליוני, גם אנחנו נעזוב את הגן," אמרה אביטל.

עמית עצרה במקום, סדק בחומתה הבצורה.

"אבל הוא אמר שהוא לא רוצה," היא השיבה בטון מיתמם.

"הוא רוצה," אמרה אביטל. "תציעי לו."

"פפפפפ, טוב," רטנה עמית, וירתה לעברי מבט חודר, משתק ממש (אפילו אותי). "נו, אז מה אתה אומר, אתה רוצה דף או לא רוצה דף?"

לא יכולתי להשניק את הצחוק. "כ-כ-כן, אני רוצה."

"מה? רוצה או לא רוצה?" היא שאלה בתקיפות.

"רוצה, אני רוצה," מלמלתי מתוך הצחוק.

עמית הניפה את ידיה בחוסר סבלנות.

"הינה, תביאי ליוני את הדף שלי," אמרה אביטל, מגישה לעמית דף שתלשה ממחברתה.

"טוב, טוב," נשפה עמית בקול עמוק של טרומבון, וגררה את רגליה אל פיסת הנייר. "קח, זה הדף שלך," היא אמרה בטון של פקידה ממשלתית, והניחה אותו עליי.

"יופי, עכשיו לכולם יש דף," אמרה אביטל.

"כן, עכשיו תציירו," הורתה עמית.

"מה נצייר?" שאלתי.

"מה שאתם רוצים," אמרה עמית.

"אנחנו לא יודעים, גננת, תנחי אותנו," אמרה אביטל.

"אולי שמש?" הצעתי.

"אהה, כן, תציירו שמש."

"אני אצייר ליוני, כי הוא לא יכול," אמרה אביטל.

אביטל ציירה שמש והראתה לעמית.

"יופי השמש!" קרנה עמית.

"מה נצייר עכשיו?" שאלתי.

"המממ..." חשבה עמית, נעה מצד לצד כמו מורה שעומדת להכריז על שיעורי הבית שהכיתה צריכה לעשות. "את טימלי!" היא קראה בחיוך גדול.

"את טימלי?" צחקתי, מופתע.

"כן, תציירו את טימלי!" חזרה עמית, מרוצה מההברקה שלה.

"לא נראה לי שאביטל יודעת לצייר את טימלי..."

"אני לא," הנחיתה אביטל את הרעיון.

"אהההה..." חשבה עמית, הברק רוקד בעיניה. "אז את מרי, מרי הנמלה של טימלי!" היא קראה בקול מצחקק ונלהב.

"טוב, נמלה אביטל תצליח לצייר," אמרתי עם מבט אלכסוני לאביטל.

"נמלה אני יכולה," אמרה אביטל, והחלה לצייר במחברת, עמית נשענת על קצה הספה ומסתכלת.

"הינה, ציירתי נמלה," אמרה אביטל, מרימה את המחברת כדי שנוכל לראות את הציור.

"זאת מרי של טימלי!" קראה עמית בהתרגשות.

אז הסתיימה הפעילות, גם הגננת התעייפה קצת, והתחלנו לארגן את ארוחת הערב.

"יוני, איפה אתה יושב?" שאלה סבתא כשהשולחן כבר היה ערוך ומוכן.

"תשאלי את עמית," עניתי.

"עמית, איפה יוני יושב? לידך?"

"יוני יושב לידי, פה־פה־פה לידי," אמרה עמית, יושבת בכיסא שלה ומסמנת על הפינה שמשמאלה.

עשיתי עוד סיבוב עם הכיסא עד שכולם יתיישבו סביב השולחן.

"איפה יוני? בוא, יוני, בוא, אתה יושב כאן לידי," קראה לי עמית. אז באתי.

אחרי ארוחת הערב אני הלכתי למיטה, עמית הלכה לטיול לילה בקלנועית וראתה קיפוד ("מחר אני אספר ליוני שראיתי קיפוד"), וזמן קצר לאחר מכן, שנינו הלכנו לישון.

* * *

בבוקר, כשרק פקחתי את עיניי, באה עמית להגיד לי בוקר טוב, להביא לי את הקפה יחד עם סבתא, ולספר לי על הקיפוד מליל אמש ("הוא ברח מהאור של הקלנועית!"). גם רועי בא, ונתן חיבוק. גיא הוא הישן המצטיין מבין השלושה, והתעורר רק שעה מאוחר יותר. גם הוא נתן חיבוק.

עמית לא רצתה לבוא איתי ועם סבתא לטיול בוקר, אלא העדיפה להישאר בבית; אולי בגלל המזגן, אולי בגלל שהיא רצתה להציק לאביטל. כשחזרנו מהטיול הלכתי למיטה, שמתי מנגינה ביוטיוב, וסגרתי את הדלת.

פתאום נשמעה נקישה בדלת.

"אפשר?" קראה אביטל, ברקע צחוקה העליז של עמית.

"כן," קראתי.

נפתחה הדלת, וממנה טסה לעברי אביטל עם עמית בזרועותיה, כשידה של עמית מושטת לפנים – מה שמכונה אצלנו בעגה המשפחתית "סווופרררמןןן." אביטל קירבה אותה אליי לכיף או חיבוק, אבל עמית רטנה שהיא רוצה לרדת. היא ירדה לרצפה, והחלה מקפצת בחדר כמו שפן שרוקד "עוגה־עוגה" – וגם שר.

אביטל יצאה מהחדר, ועמית קיפצה ליד הדלת.

"עמיתי, את נשארת פה איתי או יוצאת?" שאלתי.

"אני נשארת!" קראה עמית בעליזות, וסגרה את הדלת.

היא הסתובבה אל המחשב ולפתע עצרה.

"אה, אני רואה יוטיוב," אמרה עמית, מצביעה על מסך המחשב. "למה יש לך יוטיוב?"

"אני שומע מוזיקה."

"מה אתה שומע?"

"סתם, מנגינה."

"אה," אמרה עמית, והתיישבה על הכורסה בצד החדר.

"עמיתי, את רוצה לשמוע שירים ביוטיוב?" הצעתי לה, לפני שהיא זוממת משהו נגדי.

"המממ..." אמרה עמית. "לא, אני רוצה דף צביעה של חד־קרן! אפשר מחר דף צביעה, יוני?"

"אפשר עכשיו," עניתי, "רק אסיים את המשחק."

"יש יש יש!" קראה עמית באושר, קופצת מהכורסה. "דף צביעה של חד־קרן!"

היא ניגשה אליי והרימה את מבטה למסך המחשב־טלוויזיה.

"איך קוראים למשחק הזה, יוני?"

"קוראים לו שחמט."

"שח-מט?" חזרה עמית אחריי.

"כן, שחמט. את רואה, אני הלבנים," הסברתי.

"ואתה מנצח, יוני?"

"אההה, לא יודע, נראה עוד מעט..." אמרתי.

רצף המהלכים הבא שלי יכול היה להעיד על שלושה מצבים רפואיים: פגיעה מוחית קשה, שכרות קיצונית, או טמטום מוחלט. אבל תופתעו כמה זה קשה להתרכז כשילדה בת ארבע עומדת ליד מיטתכם, נושאת עיניה אל המסך, ומחכה בסבלנות שתסיימו את המשחק בשביל שתדפיסו לה דף צביעה. לכן נראה לי הגיוני שהייתה סיבה אפשרית נוספת להפסד המביך, והיא הייתה האמיתית; לא, חלילה, טמטום מוחלט.

"זהו, הפסדתי... עכשיו נדפיס דף צביעה," אמרתי.

"יש יש! דף צביעה של חד־קרן!" קראה עמית, ורצה למדפסת.

לפחות מישהי שמחה שהפסדתי...

"רגע, עמיתי, אני מחפש," אמרתי, וכתבתי בגוגל "דפי צביעה של חד־קרן."

חדי הקרן שטפו את המסך, ועמית ברקה כמו יהלום מלוטש. הגדלתי את חלונית הדפדפן כדי שהיא תראה טוב יותר, ואמרתי לה שתגיד לי לגלול למטה אם היא רוצה לראות עוד דפי צביעה.

"אני רוצה את זה," היא אמרה בהתרגשות.

"איזה? בואי תראי לי פה."

עמית באה אליי במהירות, סובבה את ראשה למסך, הסתכלה בצידו השמאלי, ואמרה, "את זה, מהראשונים."

לחצתי על אחד מעל, אבל מייד תיקנה אותי עמית ובחרתי את הנכון. היא רצה למדפסת, והכריזה, "אני מוכנה!"

"רגע, עמיתי, אני מדפיס. תספרי עד עשר."

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע..." היא ספרה בקול, אבל רימתה קצת בתשע.

"יוני הדפיס לי דף צביעה של חד־קרן!" אמרה עמית לאביטל, שהצטרפה אלינו וחיכתה איתה לדף.

הן הלכו לצבוע בסלון, עמית מודיעה לכל הבית שיוני הדפיס לה דף צביעה של חד־קרן.

שמועות מתפשטות כאש בשדה קוצים, כך אומרים, וכנראה יש אמת בדבר. לא חלפו שתי דקות, ובא אליי גיא.

"יוני, אפשר גם דף צביעה?"

"כן, של מה אתה רוצה?"

גיא אמר לי איזה דף צביעה הוא רוצה, סקוואד משהו, ואחרי כעשר דקות בחר דמות של בראול סטארס... אבל הוא היה כבר גדול, בן עשר, אז הסתדר בעצמו לחפש ורק היה צריך שאדפיס לו. בקטנה.

חמש דקות לאחר מכן, בא אליי רועי.

"יוני, אני יכול גם דף צביעה?"

"כן, של מה אתה רוצה?"

רועי, כזכור לכם, הוא הלקוח הקל, וצ'יק־צ'ק בחר דף צביעה.

"תודה, יוני."

ווי, התישו אותי! מה עם איזו חופשה בשבילי?

בצוהריים נסעו שלושתם עם סבא ואביטל לשחק באולינג בגודל אמיתי, ולפחות יכולתי לנמנם קצת. אבל איך שהתעוררתי, כאילו תוכנן מראש, הם חזרו.

קמתי לכיסא, ועמית הייתה בבריכה המתנפחת במרפסת עם גיא ואביטל. רבע שעה לאחר מכן לקח סבא את הבנים לבריכה של הקיבוץ ועמית נכנסה פנימה. היא הלכה לאופנוע שלה, שהיה בטעינה בסלון, וחיכתה שסבתא תנתק אותו מהחשמל. היא כבר הייתה מנותקת – אפס יחס.

סבא חזר רגע לקחת משהו מהמקרר, ואמר ביי.

"ביי," אמרתי בקול רם, פוזל לעמית, "אני הולך עם סבא."

עמית הביטה בי בהלם וזעזוע, כאילו אמרתי לה שכדור הארץ הוא שטוח, או שהיא מאומצת. "לללא," היא אמרה בתקיפות, "אתה לא הולך. רק סבא הולך."

צחקתי קלות. "נראה לך שאני אעזוב אותך?"

נסענו יחד על קו סלון-חדר של יוני, עמית משתחררת וגם מתגרה. "יוני, מי כתב את הספר שלך?" שואלת, ובכוונה אומרת שם אחר כדי לעצבן.

היא כנראה שכחה מי כותב את הספר שלה, כי לא כדאי לה להרגיז אותו.

כשבאתי לעבור מהחדר שלי לסלון, עמדה עמית במפתן הדלת ופשפשה בניירות שהיו בתוך קופסה קטנה על השידה בסלון. היא שלפה איזו מחברת, והכריזה שעכשיו נחגוג לי יום הולדת.

"אבל עמיתי, אין לי יום הולדת, יש לי בספטמבר."

"בספ-טמבר?"

"כן... אין לי יום הולדת היום."

"יש לך יום הולדת," היא אמרה, וקולה ירד ללחישה בסגנון של תזרום אחי, אל תהיה כבד, "בכאילו."

"אההההה," אמרתי, "בסדר. אז בואי נעשה יום הולדת בכאילו."

בזריזות ובמרץ, החלה עמית לארגן את יום ההולדת (בכאילו). היא הביאה שולחן קטן, זוג כיסאות ("בוא, יוני, אתה יושב לידי"), מחברת ברכות, ולבסוף, הדבר הכי הכי הכי חשוב בכל חגיגת יום הולדת (אפילו אם היא בכאילו)... ניחשתם נכון! עוגה!

"אני מכינה לך עוגה, יוני."

"בסדר. איזו עוגה את מכינה לי?"

"איזה אתה רוצה?"

"הממ, תפוזים."

"אוקיי, אני אכין לך עוגת תפוזים," אמרה עמית, והלכה להביא חומרים בכאילו לתנור (הטוסטר אובן).

היא עמדה ליד איפה שפעם היה הטוסטר אובן, ועכשיו היה רק מיקרוגל.

"אבל איפה אני אשים את העוגה?" שאלה עמית, מחפשת את התנור המוכר.

"שם, עמיתי, בלבן," אמרתי, וסימנתי לה עם העיניים שתכניס למיקרוגל.

"איפה? התנור לא כאן," היא אמרה באכזבה.

"הינה, עמית, פה בפנים," אמרה סבתא, וקמה מהספה כדי להראות לה למה אנחנו מתכוונים. היא פתחה את המיקרוגל.

"אני לא יכולה להכין עוגה," ייבבה עמית.

"למה לא?" שאלנו ביחד.

"כי אין את התנור."

"אבל עמיתי, תנסי. את תראי שאת יכולה," הפצרתי בה לא לוותר. מסתדרים עם מה שיש.

לקח עוד שכנוע או שניים של סבתא ושלי, אבל בסוף עמית השתכנעה והכניסה את העוגה למיקרוגל. היא יצאה משהו־משהו.

עמית הביאה את העוגה לשולחן הקטן, התיישבה בכיסא הסגול, והכריזה, "מתחילים את היום הולדת!"

באתי לידה, ופצחנו בשירה:

"היום יום הולדת,

היום יום הולדת,

היום יום הולדת ליו-או-ני.

היום יום הולדת,

היום יום הולדת..."

אז אמרה עמית שעכשיו מברכים אותי. היא פתחה את מחברת הברכות, כשבדיוק יצאה אביטל מהמקלחת ובאה לשאול משהו את סבתא (כנראה איפה הבגדים שלה).

"מתוקה שלי אביטל," אמרה עמית בקול עבה של גננת, "איזה ברכה את רוצה לאחל ליוניק?"

אביטל דיברה עם סבתא ולא הקשיבה לשאלתה.

"אביטל," החריפה עמית את הטון, "מה את מאחלת ליום הולדת של יוני?"

"אני מאחלת ליוני בריאות, שרק יהיה בריא," אמרה אביטל, והלכה לחדרה.

"כן, שיוני יהיה בריא," הדהדה עמית כמו גננת.

"ומה את מאחלת לי, עמיתי?" שאלתי.

"אה, אני מאחלת לך שתהיה בריא," היא חזרה על איחולה של אביטל, והוסיפה: "ושתוכל להיכנס לבריכה בלי אימא שלך, שתוכל להיכנס לבד."

זאת ברכת יום ההולדת הכי יפה שקיבלתי בחיי – וזה ממש לא בכאילו.