מלחמה ושלום - חלק ראשון

בתחילת חודש מאי חגגה עמית יום הולדת ארבע. היא התרגשה מאוד לקראת המסיבה בגן עם החברים ובבית עם המשפחה, ונראה היה שזה משפיע עליה; היא נהייתה מכשפה.

הכול התחיל ביום שישי הראשון של מאי, שבוע לפני יום ההולדת. עמית באה אלינו אחרי הגן, קוטרית ואדישה. כשנקראה ללכת הביתה, לנוח צוהריים, ביקשתי שתגיד לי ביי – כי בערב היא נסעה לארוחה משפחתית ולא היינו מתראים.

"אני לא רוצה לומר ליוני ביי," הכריזה עמית בסלון.

"אבל עמיתי, אני לא אראה אותך בערב," קראתי מחדרי.

"עמית, רק תגידי ליוני ביי, אתם נוסעים בערב," אמרה סבתא.

"לא, אני לא אומרת לו ביי," אמרה עמית.

"עמיתי, אם לא תגידי ליוני ביי הוא לא ירצה לבוא לקחת אותך מחר לטיול עם סבא... אז רק תגידי לו ביי?" ביקשה סבתא.

"לא, ואני לא רוצה לבוא איתם מחר לטיול," ירתה עמית חץ נוקב, ישר לתוך הלב, והלכה.

למוחרת בבוקר יצאנו סבא ואני לסיבוב שלנו, ואמרתי לו שאם היא לא חוזרת בה ואומרת שהיא רוצה לבוא איתנו – אני לא עובר דרך הבית שלה. סבא קרא לי תינוק – "מה אתה רב עם ילדה בת ארבע?" – ועניתי לו שהיא עשתה את הבחירה שלה, בידיעה מלאה של ההשלכות, אז שתישא בתוצאות. וכן, יש לי עקרונות. סבא השיב בכמה פרצופים והתעקש שנעבור דרכה.

"בסדר," אמרתי, "אבל לא כי אני רציתי, כי אתה רצית. ואם היא לא רוצה לבוא, ממשיכים."

התקדמנו במדרכה המובילה לביתה של עמית, וכשהגענו לחצר הבית, נכנס סבא לקרוא לה.

היא לא רצתה לבוא.

"אמרתי לך," אמרתי לסבא, והמשכנו בסיבוב, בלעדיה.

לא התראינו כל אותה שבת, ולמוחרת, כשבאנו סבתא ואני לבקר, עמית לא התייחסה אליי יפה. היא לא אמרה שלום, וכשחילקה לכולם פלסטלינה רק לי היא לא נתנה.

"רק מי שיכול להחזיק עם הידיים," היא אמרה בקול נשגב.

סבתא אמרה לה שאין דבר כזה – "אם יוני לא מקבל גם, אנחנו הולכים" – ועמית התקפלה בעל כורחה. אבל אז היא רצתה לעשות משחק, עם החוק הבא: "רק למי שיכול להזיז את הידיים; אי אפשר לשחק בלי הידיים."

סבתא גערה בה על האפליה הבוטה, ואמרה שנמצא משחק שאפשר לשחק בו גם בלי הידיים. עמית הזעיפה פנים, הרעישה בגרונה, והתנגדה להצעה. משלא הגענו לפשרה, הלכנו הביתה.

ביום שני באנו שוב, ועמית ישבה על הספה ובכוונה לא אמרה לי שלום. גיא ורועי נסעו לחוג, אימא של עמית עבדה במטבח, וסבתא ואני היינו עם עמית בסלון. כל דבר שאמרתי לה – היא התעלמה או עשתה פרצוף נבזי. אמרתי לה שיש לה דובה על החולצה, והיא אמרה בקול רוגז שזאת לא דובה (זאת כן הייתה דובה). אז סבתא אמרה, "אה, יש לך ארנב על החולצה!" ועמית נשכבה על הספה במחאה על כך שפנינו אליה.

אחרי מספר רגעים היא רטנה, "יוני מעצבן."

"יוני מעצבן? מה הוא עשה לך?" שאלה סבתא בתדהמה משחקית.

"הוא אמר שיש לי ארנב על החולצה!" האשימה עמית.

עיניי התרחבו כאילו התבשרתי שיש לי שגיאת כתיב בטימלי.

"מה– אבל אני לא–"

"עמית, יוני לא אמר שיש לך ארנב על החולצה; אני אמרתי," אמרה סבתא.

"אה... כן, אבל... יוני מעצבן אותי!" אמרה עמית כאילו כלום, כי איזה ערך כבר יש לאמת בימינו.

אם זאת לא הוכחה שהיא יצאה למסע נקם נגדי – הכי קל להתעמר בנכים – אז אני לא יודע מה כן.

"אני מעצבן? את מעצבנת!" אמרתי לה בחזרה.

"אני לא מעצבנת," ענתה עמית בכעס. "אימא, נכון אני לא מעצבנת?" היא שאלה בקול תמים.

"מעצבנת? הממ, את לא מעצבנת, אבל לפעמים את לא נעימה," ענתה אימה מהמטבח.

פוליטיקלי קורקט בהתגלמותו. אין אמת ואין צדק.

"אימא אמרה שאני לא מעצבנת," אמרה עמית בחיוך עוקצני.

כן, אבל אימא גם אומרת כמה את מעצבנת כשאת לא נרדמת! חשבתי, אבל שתקתי ורק חייכתי אליה בחזרה.

האווירה בסלון הייתה מתוחה, עמית שולחת מבטים מתגרים כל העת.

"אתם לא יכולים לבוא לבית שלי," הכריזה עמית אחרי שתיקה קצרה.

"מה זה?" אמרה סבתא. "אה, חמודונת, אנחנו לא באים אלייך; אנחנו באים לבקר את אימא, ואת לא תגידי לנו מתי מותר לנו לבוא לבית של אימא."

"אימא אמרה שאתם לא יכולים לבוא לבית שלי," ענתה עמית בזחיחות.

סבתא גיחכה. "באמת? מתי היא אמרה את זה?"

"היא אמרה," השיבה עמית, בטוחה בעצמה.

מופתעת מהביטחון בקולה של עמית, סבתא שאלה את אימא של עמית אם אמת בדבריה.

"אני אמרתי לה ביום חמישי שאתם לא תוכלו לבוא לפה אם היא מתנהגת ככה כשאתם הולכים - היא לא הפסיקה לצרוח אחרי שהלכתם, וכמעט איחרתי לאסוף את גיא ורועי מהחוג בגללה. זה מה שאמרתי לה."

"אז כן אמרת..." אמרנו יחד סבתא ואני, ועמית חייכה בניצחון.

מבינים שאולי אנחנו לא כל כך רצויים – או כלל לא מבחינת עמית – אמרנו ביי והלכנו הביתה.

ביום שלישי התלבטנו אם לעבור דרך עמית אחרי מה שאמרה, אבל נחסך מאיתנו להחליט כי היא הלכה לחברה.

ביום רביעי היא התחילה לא נחמדה – עשתה לי מחסום בתוך הבית שלה, עומדת עם ידיים פרושות לצדדים וקוראת, "מחסום!"

כתגובה, הסתובבתי לצד השני כאילו בכלל לא התכוונתי לעבור שם. עמית קלטה את זה ונדהמה, מבולבלת מכישלון המחסום. מייד היא התעשתה, ונעמדה מאחורי עגלת טיולון אמיתית שהייתה בסלון בשביל משחק ששיחקה. היא אחזה בידיות, ואמרה, "יוני, אני באה לדרוס אותך!"

וואו, זה הסלים במהירות!

אבל אחר כך היא התמתנה קצת (מזל...), נתנה לי חיבוקי וקראה לי לבוא לשבת איתה במרפסת האחורית. כשישבנו יחד בחוץ, אמרתי לה שמחר יש לה יום הולדת והיא תהיה ילדה גדולה – בת ארבע.

"לללא," היא אמרה בחדות, "ביום שישי יש יומולדת לדורון, ושלי בשישי הבא."

"כן, זה בגן, אבל מחר תהיי בת ארבע," הסברתי.

"לא, לא נכון," אמרה עמית, נסערת.

היא קמה מהספסל בפרצוף כועס, הלכה לכיוון הבית, ואמרה, "יוני מעצבן!"

משבר גיל ארבע הוא לא אגדה אורבנית, מסתבר. וזאת הייתה רק ההתחלה שלו...

המשך לסיפור הבא