מישהו מוזר

ביום בהיר באמצע אפריל, מספר דקות לפני ארבע אחה"צ, קיבלה סבתא טלפון בהול מאימא של עמית – נתקע לה האוטו. היא סידרה שאימא אחרת תאסוף את עמית מהגן ותביא אותה אלינו, כי לא היינו מגיעים בזמן, אבל התריעה שנתכונן לבכי ודמעות.

נחושים להציל את המצב, הצענו לה שנחכה לעמית בגן השעשועים ונהיה איתה שם קצת, עד שההלם של "איפה אימא?" יעבור. היא תמכה ברעיון ויידעה את האימא השנייה.

בספרינט חלזוני הקדמנו את עמית וחיכינו לה בגן השעשועים. סבתא הלכה רגע לקצהו השני, בעוד אני עצרתי מאחורי הנדנדה הגדולה. אז התקרב ילד קטן, בן חמש או שש, ועמד מולי כמו גזע עץ. הוא נראה חסון, לבש חולצה של בית"ר ירושלים, ועיניו בחנו אותי.

אני רגיל לזה שיש לי את היכולת לגרום לבני אדם לקפוא במקומם, וכדי לשחרר אותם מהכישוף – אני לא רשע, צריך לשחרר אותם – אני אומר את מילת הקסם ששוברת אותו: שלום. אז יש שני תרחישים – או שהם עונים, או שהם בורחים; כך או כך, הם שבים לחיים.

הילד אולי שקל את האפשרות השנייה, אבל גבר־­גבר כמוהו בחר בראשונה.

"שלום," הוא אמר, בהיסוס קל בלבד.

"אני יוני," הצגתי את עצמי.

"שלום," הוא אמר בביטחון, והתקרב צעד.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"לביא," רעם קולו, חזהו התנפח.

"למה אתה קטן?" הוא שאל.

"השרירים שלי חלשים, אז אני לא יכול לגדול," הסברתי.

"אתה נראה קטן, אבל אתה גדול." משהו לא הסתדר לו.

"כן, אני גדול."

שוחחנו עוד רגע, ואז סבתא באה לתת לי כתף עם ההסברים (עם ילדים קטנים צריך לדבר מהר, וזה מאתגר). אביו של הילד, שהרגיש נבוך משאלותיו של בנו, הצטרף גם כן, כדי להשגיח מקרוב ולמנוע הסלמה. הרגענו אותו שהכול בסדר.

"אבא, תראה איזה מישהו מוזר," אמר לביא, מצביע עליי.

"הוא לא מוזר, הוא אדם כמוני וכמוך," ענה האב, מחייך חיוך של מי שרוצה לקבור את עצמו.

"הוא מוזר. ראית פעם מישהו כזה?"

"כן, ראיתי," ענה האב, מחפש במבטו אחר את חפירה. הוא שאל אותי אם לפזר את ההפגנה, והרגעתי אותו שהכול בסדר.

לשמחתו, בדיוק הגיעה עמית. אחרי שערכנו היכרות קצרה ביניהם, הלכנו למגלשות, שהן בקצה השני של גן השעשועים. הוא בוודאי נשף עננה גדולה של אוויר.

זמן קצר לאחר מכן שוב פגשנו את לביא, כשעמית באה להתגלש והוא חיכה בסוף המגלשה. זאת הייתה מגלשה קטנה, והוא אמר לה שיזוז ברגע שתתגלש, אבל היא עשתה פרצוף שקודם הוא יזוז ואז היא תתגלש. נחשו מי ויתר.

אחרי שהיא התגלשה, הגיע תורו של לביא להתגלש.

"יפה!" אמרתי לו.

"מה יפה? זה קטן, אני גדול," הוא אמר בטון רגיל כשל מציין עובדה, ורץ למגלשה הגדולה.

"נכון, אתה גדול," השבתי עם חיוך.

בינתיים הגיעה אימא של עמית ותפסה את מקומנו במשמרת, אז כעבור דקה או שתיים אמרנו ביי והלכנו הביתה.

כשעה לאחר מכן באנו לבקר את עמית בביתה, כי בגן השעשועים היא הייתה עסוקה רק בעצמה. היא קיבלה אותנו עצורה מאוד, בלי מילים ועם ידיים בכיסים. בנות...

בזמן שסבתא ואימא שלה שוחחו, הצעתי לה להתגלגל על הדשא כדי להוציא אותה מהקיפאון (זה הנשק הסודי שלי לשבירת הכישוף, אבל הוא בשימוש רק על עמית). היא קפצה על זה, ממש ככה, ותוך דקה נשבר הכישוף.

"יוני, אתה יודע," אמרה עמית, חיוך נבוך וגאה על פניה, "אחרי שהלכת מהגן שעשועים, היה שם ילד ששאל אותי, 'איפה יוני?' ואמרתי לו שכבר הלכת הביתה."

יש לי תחושה שלביא לא שכח אותי, ואולי גם לא ישכח.

המשך לסיפור הבא