בימי שבת, בערך בתשע בבוקר, לסבא ולי היה טיול קבוע עם עמית. אפילו לא היה צורך לשאול אותה אם היא רוצה לבוא, כי קצת לפני תשע היא הייתה אומרת לאימא שלה להתקשר לשאול איפה סבא ויוני, מתי הם באים לקחת אותה לטיול, למה הם עדיין לא הגיעו כשהיא כבר מוכנה. ובכל זאת, איכשהו תמיד אנחנו היינו מחכים לה.
בשבת השלישית של אפריל שום דבר לא השתנה. לקראת תשע התקשרה אימא של עמית ואמרה שהיא מחכה לנו בקוצר רוח. כמובן שהתארגנו במהירות, ויצאנו לכיוונה מלווים בגיא ורועי, שישנו אצלנו בלילה.
הבנים עלו על האופניים ודהרו קדימה, מתרחקים ומתרחקים מאיתנו במורד הכביש. גיא היה ראשון, ורועי, כמו כל בן שיודע מה מותר ומה לא, ניסה לעקוף אותו. רגע לפני הפנייה למדרכה המובילה לביתם, הוא חתך את גיא בהטיה חדה של האופניים, עבר אותו, ופנה אל ה...
טראח!
"אאוואהההההההההה!!!" צרח רועי, מרוסק על האדמה בצד הכביש, מספר מטרים מהמדרכה.
סבא רץ בהיסטריה לכיוונו, בעוד רועי מדדה את עצמו לתנוחת ישיבה בבכי תמרורים, ואני נסעתי לאיטי. זה לא שהוא חלילה נפל על הראש או השפריץ דם – קיבל מכה, יירגע, ימשיך הלאה. חוץ מזה, מה הייתי עושה? מפנה אותו הביתה עם הכיסא?
אישה צעירה, לה בן בגיל של רועי, חלפה ממול. היא עצרה לידם, התבוננה, והציעה עזרה. סבא אמר לה שזה בסדר, ונראה היה שהיא, כמוני, לא התרגשה מהנפילה. היא המשיכה ללכת בנחת, אמרנו שלום זה לזה, והגעתי אל זירת האירוע. שמעתי את סבא אומר לרועי שינסה לעמוד, והוא צעק בבכי, "אני לא יכול ללכת! אני לא יכול ללכת!"
הוא דיי גנב לי את השורה, אבל בסערת רוחו הבנתי שזו עת להכלה, אז סלחתי לו. רק שלא יגזים עם זה, חשבתי, חד־פעמי. זאת השורה שלי.
רואה שאין לי מה לעשות שם, התקדמתי למדרכה כדי לא לעמוד באמצע הכביש. סבא שלח אליי את גיא, שראה אותי פונה ולא הבין מה קורה. אז סבא התקשר לאימא שלהם שתבוא מהר כי רועי נפל מהאופניים. הוא רצה לרוץ הביתה להביא את הקלנועית, ואמרתי לו שיחכה לה, רועי לא הולך למות. איזה לחוץ. החיוג הבא שלו בטח היה ל-669 אלמלא היא הגיעה בחלוף רגע, עמית מפזזת בעקבותיה בבגדי קיץ ומשב של אביב.
בעוד האם ניגשה אל הפצוע, עמית סימנה לי לבוא אחריה לכיוון ביתה, מבט טיזי על פניה. נסעתי אחריה, והיא לא נראתה מוטרדת ממצבו של רועי. "גם אני נפלתי פעם מהאופניים," היא אמרה.
אולי זה משהו שעובר במשפחה...
הגענו אל חצר ביתה, וצוות ההצלה הצטרף תוך דקה עם הפצוע, שבאופן פלא הצליח לצלוע. בזמן שהם היו עסוקים בענייניהם, אמרתי לעמית שתביא לטיול בקבוק מים.
"לא רוצה," אמרה עמית, מטה את ראשה לכתף.
"אבל תהיי צמאה ולא יהיה לנו מים."
"לא רוצה מים," ענתה עמית, מסתובבת לאחור.
"כדאי שתביאי בקבוק. אני אשמור לך אותו."
"לא רוצה."
"הוא יהיה בתיק שלי..." לחצתי.
עמית דילגה מפה לשם, ולבסוף השתכנעה. "טוב, אני רוצה בקבוק מים."
חיכינו וחיכינו עד שאימא שלה מילאה לה בקבוק קטן של רבע ליטר (כמו תמיד, בסוף אנחנו היינו צריכים לחכות לה), תחת השמש הקופחת. עמית טחבה אותו לתרמיל שלי, עלתה על אופני האיזון, ולטיול יצאנו.
היא לקחה אותנו לגן השעשועים, שם התנדנדה קצת ואז התגלשה. כשטיפסה על המגלשה הגדולה, עצרתי לידה בחצי הגובה, כך שהיינו מצח אל מצח. עמית סובבה את ראשה ופתאום ראתה אותי מולה, הכי מולה שאפשר. פניה נצצו כמו מעיין הזוהר ממגע של אלומת אור, וחיוך של קשת נצבע על שפתיה. היא הופתעה.
"יוני, תעלה גם על המגלשה," אמרה עמית, מצחקקת בשובבות מתוקה.
"איך?"
"עם הכיסא שלך."
"אבל היא קטנה מדי."
"אז ירימו אותך. סבא ירים אותך."
"הממ... לא היום, טוב? פעם אחרת."
"כן היום. אני ארים אותך," הכריזה עמית.
אוי לי, אוי לי, אוי לי! רק זה היה חסר לי.
"לא, לא, לא היום. פעם אחרת," אמרתי נחרצות. אני עדיין רציתי לחיות.
"טוב, טוב," מלמלה עמית עם חיוך, כאילו אומרת "צוחקים איתך, מה אתה בלחץ?" והמשיכה לטפס. אתם בוודאי יכולים להבין מדוע הייתי בלחץ.
אחרי שהתגלשה היא עופפה אל בית החלומות – ביתן מוגבה עם מגלשה קטנה מצד אחד ומדרגות מהצד השני. מה זה נגיש. היא קראה לי לבוא אחריה, ואמרה לי לעצור מול החלון השקוף של הבית, שנראה כמו חלון של צוללת. כך עשיתי, ועמית התקרבה אליו עד שהקישה על הפלסטיק, אומרת שלום ומצחקקת. היא התלהבה כל כך ששוב אנחנו פנים אל פנים.
היא ירדה מהבית, שמבחינתה היה שייך לה, ואמרה לי לא לזוז כי היא רוצה לשתות מים.
"אה-הא!" קראתי. "טוב שהבאנו מים, נכון?"
"נכון," ענתה עמית במהירות, ולגמה מהבקבוק.
עזבנו את גן השעשועים, והתגלגלנו לבית שלנו. עמית שתתה עוד פעם או פעמיים, וכשעלינו על כביש עם אבנים מפוזרות היא אמרה לי להיזהר מהן (היא רכבה על אופני האיזון ולכן לא הזיזה אותן). שאלתי אותה אם היא רוצה שסבא יכין לה ארוחת בוקר כשנגיע, והיא ענתה שכן.
"מה תרצי שסבא יכין לך?" שאלתי.
"אתה תשמע," ענתה עמית, הצמה שלה מתנופפת מצד לצד כמו זנב של סוס.
"מה?" שאלתי, לא בטוח שהבנתי.
"אתה תשמע כשאני אגיד לו," היא אמרה בעליזות זחוחה, בטוחה בעצמה. ולחשוב שבזכותי הגרון שלה לא התייבש!
הגענו הביתה, עמית חיכתה בסלון למיץ תפוזים ולא־שמעתי־מה, ואני הלכתי למיטה. לפתע שמעתי אותה אומרת לסבתא שהיא הביאה את הבקבוק הקטן שלה מהבית.
"עמית, מי אמר לך להביא אותו?" קראתי לעברה.
עמית כנראה לא שמעה, אז סבתא אמרה לה שדיברתי אליה. היא מייד באה אליי, עומדת מול המיטה.
"מה, יוני?" שאלה עמית במתיקות.
"נכון שאת לא רצית להביא את הבקבוק, ובזכות מי הבאנו אותו?"
עמית הקשיבה לשאלה, ובסופה טסה לסלון כמו הציפור "רוד־ראנר" של לוני טונס. היא אמרה לסבתא עוד משהו על הבקבוק, וקראתי בקול שאני אמרתי לה להביא אותו.
"יוני, הבנו, תפסיק לדבר על זה!" רטנה עמית.
מזל שהארוחה שלה הגיעה במהרה, והפה שלה נמלא לחצי שעה. ככה אומרים תודה?
אחרי האוכל הדפסתי לעמית דף צביעה של חד־קרן ("יוננני, אני רוצה דף צביעה של חד־קרן" זאת בקשה שהלב לא יכול לסרב לה), היא כן אמרה תודה, ונפרדנו לשלום עד הסיפור הבא, שלא איחר לבוא כבר באותה יממה.
Comments