מיץ מתוק

בשבת העוקבת, כשנחתי צוהריים, באה עמית לבקר. אבל כמו שאש ומים לא ממש יודעים להסתדר, כך גם המנוחה שלי נכבתה מהר. האמת, רציתי להתעורר בכל מקרה כי הייתה לי הרבה עבודה, אבל לא מזיק להטיל את האשמה על מישהו אחר.

אז הסתובבתי במיטה ועבדתי במחשב (מהמיטה), כשבסלון הכריזה עמית על פתיחת משחקי המחבואים: "עכשיו משחקים מחבואים! אני סופרת."

אבל קצת קשה לשחק מחבואים כשכולם אוכלים, לכן הסועדים שלחו אותה לחפש אותי. עמית ספרה עד אולי ארבע עשרה, ורצה לחפש אותי. כשנמצאתי, בחיוך גדול על פניה, קיבלתי חיבוקי. אילו הייתי רוצה להסתתר, לא היה לה סיכוי למצוא אותי, באמת. אבל לפעמים כל מה שאדם רוצה זה להימצא.

כשהסועדים הצטרפו למשחק, ניגשה אליי עמית כדי שאגלה לה היכן הם מתחבאים. אבל אמרתי שאני לא יודע, שזה עדיף על להלשין, בטח במחבואים.

ואחרי מספר סיבובים גם השמש החליטה להצטרף למשחק המחבואים, ויצאה סוף סוף ממחבואה בין העננים – בגל זהב ששטף את התריסים.

בסלון כולם קראו הידד לשמש, וסבא הציע לעמית ללכת איתו לטיול בקיבוץ, אבל היא לא רצתה. אני רציתי, אבל הייתה לי עבודה, אז קיוויתי שהשמש תהיה נחמדה ותחכה לי שעה.

חלפו רגעים אחדים, עמית התארגנה ללכת לביתה, ובאה לנעול נעליים אצלי בחדר.

"עמיתי, אם תהיה שמש ואני אצא לסיבוב, ולא תישני, אני אבוא להגיד לך שלום. את רוצה?"

"כן," השיבה עמית, וכבר הייתה בסלון.

כשעה לאחר מכן השמש עדיין קישטה את השמיים, וקראה לי לבוא. וכשקוראים לי, אני בא (אם אין בעיית נגישות).

אז יצאו המטיילים, סבא ואני, אל השמש והאבנים (אם כי שדה המוקשים כבר הצטמק לתלם).

כשהגענו למדרכה היורדת לבית של עמית, אמרתי לסבא שנעבור דרכה כי הבטחתי לה שאגיד לה שלום. שמאלה פנינו, קדימה המשכנו.

מול ביתה עצרנו, וסבא קרא לעמית. היא יצאה החוצה בביישנות, כשל מופתעת לראותנו.

"שלום, עמיתי. אמרתי לך שאבוא להגיד לך שלום אם תהיה שמש, נכון? אז באתי."

עמית הביטה בי בקשב רב, עיניה הבורקות וחיוכה השוצף מדובבים את ליבה: "זכרת, יוני, זכרת." וזרועותיה חיבקו אותי חזק חזק ברגליים.

אז היא הביאה את הבימבה ג'וק שלה והראתה לי איך היא נוסעת.

"עמית, את לא יכולה לנסוע על זה על המדרכה רק עם גרביים, הן ייקרעו לך," אמרה אימה. "בואי לשים מהר נעליים, כי עוד מעט ליוני יהיה קר."

רצה לביתה, קראה עמית, "יוני, אני עושה את זה הכי מהר! הכי מהר!"

תוך שביב זמן היא שבה, רכובה על אופני איזון (כי הבימבה ג'וק הייתה מקולקלת). היא הסתובבה קצת על המדרכה, אמרה שהיא נוסעת בעיניים עצומות וכמעט נכנסה בי. אבל בתושייה רבה חמקתי ממהלומת השור.

"עמיתי, לא נוסעים בעיניים עצומות. תראי, עכשיו אני נוסע עם עיניים עצומות," אמרתי, נסעתי, וכמעט התהפכתי (בצחוק, כמובן – אני נהג מיומן).

ואז היא החלה לנסוע לכיוון הכביש, עצרה כעשרה מטר מאיתנו, משקיפה למרחק ומסמנת לנו את רצונה.

"אבא, שנציע לה לבוא איתנו?" שאלתי באנגלית.

"לא צריך, היא רוצה לבוא."

"נשאל אותה," אמרתי.

עמית הנהנה.

התחלנו להתגלגל במעלה המדרכה, כשעצרתי רגע. "לא כדאי שנגיד לשירלי שהיא באה איתנו?"

"לא צריך, היא יודעת," ענה סבא.

אבל כששני בנים יוצאים על דעת עצמם לטיול מאולתר עם ילדה בת עוד־רגע־ארבע, משהו חייב להשתבש.

עלינו במדרכה, ועמית נסעה מהר־מהר. היא וסבא חיכו לי ליד הכביש, בעוד אני מדשדש על אבנים.

"יוני, אתה אחרון," אמרה עמית. חמודה כזאת.

"כי יש פה מלא אבנים, אני לא יכול מהר," השבתי.

"אה, רגע, אני אזיז לך אותן," היא אמרה, ירדה מהאופניים, והרימה אבנים קטנות מקצה המדרכה. "גם לבית שלי אתה לא יכול, כי..."

"יש מדרגה."

"נכון," אמרה עמית.

סבא הבין שאם היא תרים כל אבן ואבן, הירח יגיע הביתה לפנינו. אז הוא אמר לה שהיא הרימה מספיק, שיש עוד המון והיא לא תצליח להזיז את כולן.

"נכון, יש המון, אני לא אצליח..." אמרה עמית באכזבה.

"עמיתי, אז תזיזי לי רק אבנים גדולות־גדולות, בסדר?" ניסיתי להרים את רוחה (כל אחד מרים לפי יכולתו).

"בסדר, יוני," היא ענתה, מאוששת.

לבסוף הגענו כולנו לכביש, שלבש שמלת פסים של אור שמש וצללים.

"יוני, אני עולה על הצל שלך," צחקה עמית.

"ואני על שלך," אמרתי, וחתכתי שמאלה.

"אוי, נעלם הצל שלנו," אמרה עמית, כשהיינו בתוך שלולית של צל.

"כן, עכשיו הצללים שלנו ביחד, אחד על השני."

"נכון, יוני."

התקדמנו בין אור וצל, ואחרי שראינו משפחה של דררות ועוד אבנים, עצרה עמית בפתאומיות.

"אני צמאהההה," היא געתה.

"אבל, עמיתי, לא הבאנו מים..." אמרתי.

"אני רוצה מיץץץ, מיץ מתוק."

"גם מיץ לא הבאנו..."

אמרתי לכם שמשהו היה חייב להשתבש.

"אבל אני צמאהההה."

"אז נגיע הביתה וסבא יכין לך מיץ מתוק, בסדר? כי אין לנו פה."

עמית עשתה פרצוף, אבל המשיכה לנסוע.

"יוני, סבא יכין לי ואני אשתה כשנגיע הביתה, נכון?"

"כן."

"מיץ מתוק."

"כן."

"בסדר," אמרה עמית, והתכופפה לבחון מקרוב איזה עלה של שיח.

באולמית, או "אולם תרבות" בלשון רשמית, שיחקנו מחבואים – עמית הציצה – ואז היא געתה שנית. "אני צמאהההה, בא לי מיץ מתוק."

"בואי, נגיע הביתה ותשתי," אמרתי.

"לא! אני צמאה."

אה, שכחתי לציין שלא רק בקבוק היה חסר לנו, גם פלאפון לא הבאנו. אוי לי.

אבל אז, כמו בסרטים, בצבץ רעיון בראשי. "עמית, את רוצה לשתות מהקולר שכאן?"

"כ-כ-כן," אמרה עמית, ועטה על הקולר.

"אבל היא רוצה מיץ מתוק," אמר סבא.

שלחתי לו מבט כזה שלו היו לי חיצים בעיניים, הם היו נורים באחת – ולא מפספסים. אז הוא הלך להרים את עמית לקולר, והיא שתתה את המים כמו גמל. כשצמאים, מסתבר, מים מתוקים יותר ממיץ.

"אההההה," נאנחה עמית, רוויה ורטובה.

"עכשיו יותר טוב, עמיתי?"

"כן. עכשיו יותר טוב."

"יופי."

"אבל אני רוצה מיץ מתוק."

"אז בואי, נלך הביתה."

ויצאנו לדרך אל הבית, אל עבר המיץ המתוק.

המשך לסיפור הבא