מחבואים נגישים

השבועיים הראשונים של מרץ היו קצת קשים לעמית, בלי סיבה נראית לעין. אולי זה היה משבר גיל ארבע הקרב ובא, אולי עונת המעבר. היא לא קרנה כהרגלה, הייתה יותר עניינית, וכשלא קיבלה את מבוקשה – גם בכיינית. כל אפיזודה כזאת הייתה מעלה חשש, תהייה, שמא שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה; שמא הילדות תחלוף ברגע, בלי התרעה, כמו עלה הנישא על כנפי הרוח אל הים, ונשטף הרחק הרחק, לעולם.

אבל ערב נפלא השמיע צפירת הרגעה: עמית הייתה עדיין אותה עמית, עם הדבש ועם העוקץ, והיא אותתה שהיא לא הולכת לשום מקום.

בערב של יום ראשון היא הגיעה אלינו עם זוג מגפיים, שקית צ'יפס בידיים וחיוך בין העיניים. הטלוויזיה שידרה ליברפול-סיטי, ועמית צפתה במשחק בעניין, ידה שולפת צ'יפס אחר צ'יפס. מדי פעם היא נתנה את הפרשנות שלה, שלא נפלה בטעם מהפרשנים הבכירים, ולבטח הייתה נעימה יותר למאזינים.

אז היה גול.

"גווווווווול!" קראתי.

"הוא קלע, הוא קלע!" קראה עמית. "הכחולים קלעו!"

"לא, עמיתי, הוא הבקיע גול... בכדורסל קולעים," הסברתי. בשיעור הבא נלמד מהו נבדל.

"כן, כן, הוא הבקיע גול."

אחרי שחלפה ההתרגשות מהגול, רצתה עמית שנספור את השחקנים על הדשא, ואז את האנשים בקהל.

"עמיתי, זה נראה לי קצת הרבה... ייקח לנו המון זמן לספור את כולם."

עמית הרהרה שבריר שנייה, וחיוך מרוצה עלה על שפתיה. "נספור אותם בכאילו, יוני, אתה רוצה?"

"בסדר," אמרתי, והתחלנו לספור יחד.

מארבע עשרה חזרנו לשתים עשרה, ואז קפצנו לשש עשרה, ואז המספרים טסו לכל עבר כמו זיקוקים בשמיים. אחר כך היא רצתה שנספור את הילדים, אבל זה הלך מהר יותר. מזל!

המשחק התחיל לשעמם את שנינו, ועמית אמרה שנלך לראות את הכדור של מיאמי, כי הוא קטן כמו הכדור שלה שנמצא בביתה. "הכדור של מיאמי קטן כמו הכדור שלי, יוני. אולי קצת פחות קטן."

אז הלכנו לחדרי, ואחרי שהכדור של מיאמי מצא את עצמו מתגלגל על הרצפה כמו קבוצתו, עברה עמית לכדור קוצים נמעך של מכבי ת"א.

"יוני, תראה, אפשר ללחוץ על הכדור," היא אמרה, מכווצת אותו בידה עד שנראה כמו אבו־נפחא.

"כן, הוא נעים."

"נכון."

"תביאי לי להרגיש."

עמית אחזה באבו־נפחא, לקחה שני צעדים קדימה, וקירבה אותו בעדינות לקצה ידי. אז נוצר מגע, קר ורך, והיא הזיזה אותו במספר תנועות רכות.

"הוא נעים, עמיתי. ויש לו קוצים כמו קיפוד."

"נכון," אמרה עמית, ובחנה אותו לעומק.

"יוני, אפשר לבעוט בו?"

"הממ, אני לא יודע, נראה לי שכן." מצאה לה את מי לשאול.

"אפשר, יוני?"

"הממ," עניתי, מושך זמן, עד ששלפתי את שלוש מילות הקסם, "תשאלי את סבתא."

עמית קראה לסבתא, אבל היא הייתה עסוקה, אז עמית עברה לדבר הבא.

"יוני, אני זורקת את הכדור," היא אמרה, גוון זדוני בקולה.

"לא עליי," אמרתי, חצי מורה וחצי מתחנן.

"בסדר, אז תצא מפה ותיסע לסלון," אמרה עמית, ואני נסתי על נפשי. פינוי חסר הישע מאזור המלחמה הושלם בהצלחה.

הקרב הסתיים במהירות, ועמית באה לסלון.

"יוני, אתה רוצה שנשחק מחבואים?"

"בסדר."

"אתה סופר."

התמקמתי במרכז הסלון, גבי לחדר, עיניי עצומות, והתחלתי לספור.

"א-חת, שתיי-ים, ש-לוש, א-רבע, ח-מש. אני בא!"

"לא, יוני! אתה צריך לספור יותר!" נשמע קולה של עמית מכיוון החדר שלי. מעניין מה היא עשתה שם...

אז אימצתי את ריאותיי וספרתי עד עשר. כשהגעתי לשש, קרא מכיוון החדר שלי הקול הכי מתוק בעולם: "מצוין, יוני!"

צחוק פרץ מפי וקטע את ספירתי, אך מייד המשכתי בה, שמא העידוד יהפוך לגינוי חריף.

סיימתי לספור עד עשר, והייתה לי תחושה שאני יודע איפה עמית מתחבאת. עוד סייעה לי העובדה שקראתי, "איפה עמית?" ומהחדר ענה קולה, "אני פה!"

אז מצאתי את עמית, יושבת על הרצפה ליד המחשב, מאושרת שהיא נמצאה.

"יוני, עכשיו אני סופרת ואתה מתחבא."

לא היה כל כך קשה למצוא אותי, מתחבא קצת מאחורי הדלת, כמו ג'ירף מאחורי עץ. ובכל זאת, עמית רצה אליי בחיוך כזה שמאיר את הלב.

"מצאתי אותך, יוני! עכשיו אני מתחבאת."

חזרתי לעמדת הספירה בסלון והתכוננתי לספור (עד עשר, כמובן), כשעמית הלכה לכיוון החדר הוורוד.

"א-חת, שתיים–"

"רגע, יוני, לפה אתה לא יכול להיכנס, נכון?" קראה עמית מהמבואה הצרה שמחברת בין הסלון ובין החדר הוורוד.

"נכון..."

"אז אני אתחבא במקום שאתה כן יכול."

עמית הלכה לחדר הכחול, ושאלה, "יוני, לפה אתה גם לא יכול, נכון?"

"נכון..."

"רגע, אני הולכת לאן שאתה יכול," קראה עמית במרץ, ורצה לחדר שלי. היא אולי הפסידה במשחק, אבל ניצחה באנושיות.

אחר כך היא הביאה כל מיני דברים מהארון ועשתה מספר שתיים באצבעותיה. "מי יכול לעשות מספר שתיים? סבתא, תעשי מספר שתיים."

"עמית, אני שוטפת כלים, תבקשי מיוני."

"אבל הוא לא יכול כרגע..." אמרה עמית, ומייד הסתובבה אליי, שואלת בשקט, "רגע, יוני, את זה אתה יכול?"

"לא, את זה לא."

"סבתא, יוני אמר שאת זה הוא לא יכול."

סבתא עזבה את הכלים וניגשה לעמית, מסבירה לה שאני לא יכול לעשות שתיים עם היד, אבל כן עם הפה או העיניים. עמית הנהנה בהבנה, אבל לא התלהבה מהחלופות, והלכה לחפש משחק אחר.

זמן קצר לאחר מכן השמיים השחורים התמלאו כוכבים, ונפרדנו לשלום כמו חברים טובים.

המשך לסיפור הבא