יוני דיבר אליי

גם בשבת העוקבת באה אלינו עמית לארוחת צוהריים, אחרי שבילתה בבריכה עם משפחתה. היא הייתה במצב רוח נהדר, וקולה עלה בסלון כאילו טיפס על הר. סבתא ואימא שלה אמרו לה להיות בשקט כי יוני ישן, והיא המשיכה בשלה. אבל הן ביקשו שוב ושוב, ולבסוף החליטה עמית לבדוק את הטענה. היא הלכה לחדרי בצעדים קטנים ושקטים, התקרבה באיטיות למיטתי, והסתכלה על פניי.

"שלום עמית," אמרתי בפתאומיות, ופקחתי עיניים.

"יוני דיבר אליי!" היא קראה, לקחה צעד אחורה, והחלה לצחקק. "נבהלתי, אני נבהלתי."

"נבהלת?" שאלתי.

"כן, נבהלתי. אני נבהלתי, יוני," ענתה עמית, וצחקה במבוכה. "סבתא! יוני דיבר אליי, ואני נבהלתי."

לאחר ההתגלות השמימית הזאת נשארה עמית בחדרי והתחלנו לדבר. היא הביאה לי את בלון יום ההולדת שקיבלתי יומיים קודם ועשתה לי חביב ביד. ביקשתי ממנה שתצייר לי ציור, והיא אמרה בסדר, אבל שאצייר לה גם.

"אני-אני אביא כיסא וכוס מיץ ושולחן, ותצייר לי ציור ונשמע שירים."

"טוב. אבל עוד מעט, בסדר?"

"בסדר, יוני." משולהבת, רצה עמית לסלון, ואמרה, "סבתא, יוני אמר שהוא יצייר לי ציור, אז בואי לסדר לו את הטלוויזיה."

"אני אוכלת, עמית. אסיים ואבוא."

עמית חזרה לחדרי וניגשה למסך המחשב. הספוטיפיי היה פתוח על איזה שיר רוק, לא משהו שהיא מכירה, ובכל זאת היא אמרה, "יוני, זה-זה שירים שאני אוהבת."

היא עמדה בשקט ליד המחשב, ואז השמיעה רעש קהה. "יוני, ראית מה עשיתי?"

"לא, לא ראיתי. בואי לפה ותראי לי."

"בסדר, אני באה." עמית קיפצה לכיווני, עצרה מול המיטה, והביטה בי במבט חושב. "רגע, אני מביאה את השרפרף כדי שתוכל לראות."

חיש חש גררה עמית את השרפרף מפינת החדר, עמדה עליו, ושאלה, "אתה רואה, יוני?"

"כן."

"אני קופצת!" קראה עמית וקפצה כמו צפרדע ממרומי השרפרף לרצפה. טוב שאימא שלה לא ראתה.

אחר כך היה רעש צפצוף קצר, והיא קפצה גם ממנו. "יוני, מה זה הרעש הזה?"

ניסיתי להסביר לה שזה האינטרקום, אבל היא לא הבינה אותי. "מה, יוני? אני לא מבינה."

ניסיתי שוב, ועמית התקרבה עד אליי כדי להבין, אך המאמץ המשותף לא נשא פרי. אז היא הלכה לבקש עזרה מסבתא.

"סבתא, יוני מסביר לי מה היה הרעש הזה, אבל אני לא מבינה מה הוא אומר."

"תתקרבי אליו ותגידי לו שידבר לאט."

עמית שבה בריצה, התקרבה ככל האפשר, ושאלה אותי שוב על הרעש.

"עמית, הרעש הזה היה–"

"מה, יוני? אמרת גואש?"

הבנתי שאנחנו לא בכיוון, והגיע הזמן לטקטיקה אחרת. "עמית, נכון היה רעש?"

"כן," ענתה עמית, מהנהנת.

"ואין יותר רעש, נכון?"

"נכון."

"זהו, הוא הפסיק."

"אה. בסדר, יוני," אמרה עמית, והלכה לפזז בעליזות בסלון.

קמתי לכיסא והצטרפתי אליה לסלון. עשינו סיבוב או שניים, כשהיא על האופנוע ואני מתגלגל אחריה, ואז בנינו בית עם המגנטים שלה. עמית הייתה אחראית על הבנייה, ואני הייתי אמון על הפיקוח. בכל שלב היא שאלה, "בסדר, יוני? נכון, יוני?" ואני נתתי לה את האוקיי להמשיך.

ביקשתי ממנה שהבית יהיה בלי מדרגות כדי שאוכל להיכנס, והיא השיבה, "אני לא אסגור אותו, אשאיר פתוח בשבילך. אבל, יוני, אתה מבטיח לי שלא תעשה בלגן עד שנפעיל את הבית."

"אני מבטיח," אמרתי בצחוק מתפרץ.

עמית המשיכה לבנות, כבר היו שתי קומות, ואז ראיתי שהיא אוחזת במגנטים של המדרגות.

"עמיתי, אני לא אוכל להיכנס לבית אם יהיו מדרגות."

עמית הביטה במדרגות וחשבה, אכזבה קלה בעיניה הכנות. היא הרימה אליי את מבטה, ואמרה בקול רך ושקט, "אני אתן לך יד."

מעבר למודעות לנגישות והרצון להשקיע בשילוב גם אם זה דורש עוד קצת מאמץ או גמישות, לעמית יש את הנדבך הכי חשוב מכולם – רגישות.

המשך לסיפור הבא