לעולם בעקבות השמש

החורף הוא דיי מבאס. הכול אפור, הרוח השורקת אימים, גשם בא והולך בלי להודיע, וקר בשביל לצאת. אבל בסוף פברואר, קצת אחרי ארבע, הצצתי בחלון וראיתי כתר של זהב מונח על שמי התכלת החיוורים. ומהכתר הבוהק, המסנוור, החודר, יצאה אלומה של אור שהאירה כל בית, עץ ושביל בקיבוץ.

"יש שמש!" קראתי. שמש טובה, שמש מלטפת, שמש של סתיו, שמש שקוראת לך לצאת אליה מהר לפני שהיא נעלמת אל בין העננים.

וכל מה שהפריד ביני ובינה הייתה דלת.

"אולי נלך לבקר את עמית? נחכה לה כשהיא חוזרת מהגן," הצעתי לסבתא.

"יוני, אתה בלי סוודר ויהיה לך קר. אתה רוצה להיות חולה?" ענתה סבתא.

המערכת החיסונית שלי היא כמו חוסם פרסומות – היא תמיד פעילה ברקע, אבל קל מאוד לעקוף אותה. במיוחד כשבחוץ קר ויש רוח.

"אבל יש שמש, והיא תשמח..." לחצתי על לחצן ה"זה לא בשבילי, זה בשבילה."

"נראה איך יהיה בחוץ עוד כמה דקות," אמרה סבתא. אבל אחרי שנלחץ הלחצן, רק סופת שלגים הייתה משאירה אותי בבית.

אז יצאתי אל עמית, בלי סוודר, אבל עם שמש עדינה שחיבקה אותי בין קרניה הארוכות. ירדנו במורד הכביש (שהיה מלא אבנים בגלל הסחף, וממש לא ידידותי לכיסא גלגלים – כמו לעבור בשדה מוקשים; הבום יכול לבוא בכל רגע, ולא משנה מאיפה תעברו), ואחרי מספר טלטולים וקפיצות כאילו אני בטיול ג'יפים בלי ג'יפ, פנינו למדרכה המובילה לביתה של עמית.

בבית שלפני ביתה גר המעריץ מספר אחד שלי, כנראה. כל פעם שהוא היה רואה אותי, גם ממרחק של חמישים מטר או כשהוא מוקף אנשים, הוא היה קורא בשמחה של ביאת המשיח: "יוני! הינה יוני!"

הוא היה אז בן שנתיים, והכרנו כבר יותר משנה, אז אפשר לומר שהוא הכיר אותי רוב ימי חייו.

עברנו ליד ביתו, ומהמרפסת עלתה קריאה של ביאת המשיח: "יוני! זה יוני!"

הסתובבתי אליו וראיתי אותו עומד ומחייך, בוהק כמעט כמו השמש. השבתי שלום, והוא המשיך לקרוא בשמי.

"יוני נוסע," הוא אמר להוריו.

אז הצטרפה אליו השכנה השנייה, גם אפרוחית בת שנתיים, וגם מעריצה שלי. "יוני! יוני!" הם קראו יחדיו, עומדים זה לצד זה, קורנים כמו שתי שמשות של קיץ.

לזה אני קורא "קבלת פנים."

אבל כמה שזה היה משמח ונעים, אני באתי לקבל חיבוק מעמית – לזה אין תחליף. היא עדיין לא הגיעה הביתה, וממש לא בניתי על קבלת פנים זהה ממנה. אהבה היא דבר בלתי צפוי.

חלפה דקה, וראיתי אותה מגיחה מהכביש שממול, רוכבת על אופניה הוורודים במורד המדרכה הגולשת לביתה.

היא התקרבה והתקרבה בקצב רגיל, לא מבחינה בנו, עד שהגיעה לכניסה אל ביתה, ראתה אותי, וחייכה במבוכה של הפתעה. היא לא הייתה קוראת בקול "הינה יוני!" – לא ברור לי למה.

עמית דשדשה לכיווני, ונראה היה שהיא שמחה. החלפנו מספר מילים, היא עדיין נבוכה. כשבצבץ חיוך על פניה, ביקשתי חיבוקי ו...

"רגע, יוני," היא אמרה, ירדה מהאופניים, ונתנה לי חיבוק רגליים מכל הלב.

אחר כך היא הראתה לי את קעקוע המטרייה שעשו לה בגן, וקראה לי לבוא לשביל הגישה של הכניסה לבית.

"אוי, יוני, יש כאן מדרגה... זה מסוכן לך, אתה לא יכול לעבור."

"נכון, עמיתי."

אז עמדנו בחוץ, והשמש כבר ירדה מתחת לבתים, ואולי, אולי, היה קצת קר.

"יש לי רק חולצה אחת," אמרה עמית, אחרי כעשר דקות.

"גם לי," אמרתי.

"גם לי," אמרה עמית.

סבתא שמעה את זה ומייד הכריזה שנלך הביתה, כי כבר קר.

"כן, קררר לי," אמרה עמית עם רעד, ורצה במעלה הכניסה.

אני, כמובן, שתקתי.

עמית הגיעה למפתן הדלת, ונפרדנו לשלום – קרים בגוף, אבל חמים בלב.

המשך לסיפור הבא