לילה שני בממ"ד

שלושה ימים לאחר הלילה ההוא בממ"ד של עמית, כנראה התלהבנו מהרעיון, כי חזרנו. האף שלי הספיק להתאושש מהמכה שחטף. בערב שוב ארזנו תיק ובתוכו חצי בית, ויצאנו לדרך.

כשהגענו כבר היה מאוחר, שמונה ורבע בערך, וכולם שהו בסלון. גיא ורועי צפו בטלוויזיה, ועמית פיזזה וצעקה, חלילה מישהו ישכח את נוכחותה.

בזמן שכל המבוגרים עסקו בסידורים, רועי גילה מאמץ רב, אזר את כל כוחותיו, וקם מהספה. הוא שאל אם אני רוצה לראות את הרובוטריק שקנה באותו יום, והשבתי שכן. מייד הוא לקח את השלט והתחיל להסיע את המכונית־רובוט שלו כדי שאראה.

גיא ראה את זה, זינק מהספה השנייה, וקרא, "לא, רועי! אני מראה לו!"

אז התחיל המאבק הגדול מכולם בקרב ילדים – מי יהיה ראשון?

השניים התווכחו זה עם זה, "גיא, זה שלי, אני מראה לו!" "לא, רועי, עכשיו אני!" ואני ביניהם, מבין שהסתבכתי.

מצבים כאלה דורשים מיומנויות גישור ותגובה מהירה, כי צדק לא יביא פתרון וכוח אינו בא בחשבון. בהבזק הרגע ריכזתי את מיטב הדברים שלמדתי מלינקולן, צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט, וביקשתי יפה, "אל תריבו." וזה עבד! באמת עבד, כי רועי המשיך להחזיק בשלט וגיא התיישב בספה.

הרובוטריק נסע ברחבי הסלון, הופך ממכונית לרובוט ובחזרה. רועי אמר שהוא מעדיף את הרובוט כי הוא נוסע טוב יותר, ואני אמרתי שאני מעדיף את המכונית כי היא שקטה יותר.

"לא נכון, היא גם עושה רעש," השיב רועי, אבל לאחר בדיקה מצא כי המכונית אכן מרעישה פחות. אני נשאר עם הבחירה במכונית.

פתאום התרומם גיא מהספה ובא לעברי. "יוני, אתה רוצה שאשים לך את זה מתחת למרפק? זה נעים," הוא שאל, בידו חפץ עגול ורך.

"כן," השבתי באומץ, מבלי לדעת מהו החפץ.

"תרים את היד," ביקש גיא כדי שיוכל להניח מתחתיה את החפץ, על משענת היד של כיסא הגלגלים.

"אני לא יכול להרים את היד, תרים לי אותה אתה," אמרתי. בעדינות רבה הוא הרים אותה, והניח מתחת למרפק שלי את החפץ הרך. לא התפוצצתי.

המבוגרים סיימו עם הסידורים והגיעה השעה ללכת למיטה. אך אל תיפלו בפח ותחשבו שתמו אירועי הערב, כי לא כך. בממ"ד חיכה לי רועי, ואחרי ששמתי את מכשיר הנשימה ללילה, הוא הציע לי הצעה שקשה לסרב לה: "יוני, לשים לך ג'לי על היד?"

כמובן שהסכמתי. רועי הניח את הג'לי הקריר על ידי השמאלית, לאחר מכן על הימנית, ושאל אם אני רוצה שהוא ישים לי עוד. הפעם סירבתי בנימוס.

לפני שכמעט כוסיתי כולי בג'לי נכנס גיא, אמר לילה טוב, ונתן חיבוק. "אני גם רוצה," זינק רועי, וחיבק בתורו.

תוך כדי עמדה ליד המיטה עמית, אוחזת במעקה, מחייכת ומנופפת בידה לשלום. היא צפתה באחים שלה עוקפים אותה בתור, שכן עמדה שם לפני שבאו, ותגובתה לא איחרה לבוא. ידה נעה באוויר, ופעימות ליבי עברו להילוך מהיר, כי אני מזכיר לכם שבפעם הקודמת זה הסתיים בכאפה ישירה לאף שלי. אך החשש התחלף באנחת רווחה ממיסת לב, כי עמית שמה את כף ידה על הפה שלה ושלחה לי נשיקה גדולה.

אכן, התקדמות מרשימה במערכת היחסים.

סבתא רצתה לישון בבית שלנו כי כאב לה הגב לישון על מזרון בממ"ד, אז סבא נשאר איתי ללילה. כשהגיע הזמן לישון קרתה תקרית חריגה ומסוכנת, שמבליטה כמה מאתגרת עבורי יציאה מהבית לזמן ממושך. כמעט נחנקתי מהסתבכות של צינור המכשיר באחת הפעמים שסבא סובב אותי. אבל מה שלא הורג מחשל, ואצלי זאת לא קלישאה, אלא ניסיון חיים. הכול הסתדר, חוויות רעות אני משתדל לשכוח מהר, ונרדמנו עד אור הבוקר.

כשרק התעוררתי, באה עמית ונעמדה ליד המיטה. היא חייכה, ניסתה ללטף את מצחי, והניחה עליי את ראשה. אז באו גם גיא ורועי להגיד בוקר טוב ולתת חיבוק. לשמחתי, הפעם לא סונוורתי.

קמתי לכיסא והמתנתי בסלון עד שסבא סבתא יתארגנו ונהיה מוכנים לשוב הביתה. הייתי עם הפנים לכיוון גיא, שישב בשולחן האוכל. לא זזתי.

רועי לא הבין למה נתקעתי. "יוני, אתה יכול לנסוע."

גיא התפרץ, "רועי, יש שם צעצוע שלך שמפריע לו, תסדר את זה!"

רועי חייך בביישנות. "אימא סידרה."

"נווווו, רועי, תזיז את זה כבר!"

אמרנו תודה לכולם על האירוח, בתקווה שלא נזדקק שוב, וחזרנו הביתה.

אלו היו שני לילות לא פשוטים, אבל מלאי חוויות וסיפורים. היה כיף, למרות הכול.

המשך לסיפור הבא