יוני לא יכול

הדרך הטובה ביותר לפתוח שבוע חורפי היא להתראות עם עמית. אז ביום ראשון של פברואר קר תפסתי יוזמה וביקשתי מאימא שלה שהיא תבוא לבקר אותי אחה"צ.

כשעמית הגיעה עדיין לא הספקתי לקום לכיסא. אבל היא באה אליי לחדר לומר לי שלום, והראתה לי את החבר שלה – תמנון פרוותי קטן (להלן: "התמאנון").

"יוני, תראה, אני מלטפת את התמאנון שלי. הוא נעים," אמרה עמית.

"אני יכול גם ללטף אותו?"

"אה... אבל אתה..."

"תשימי לי אותו על היד, וככה אלטף אותו," מיהרתי להסביר, כי הבחנתי שהיא מתפתלת באי־נעימות.

עמית החליטה לנסות. היא התקרבה למיטה בצעדים קטנים, מתחה עצמה מעלה, וחיככה את התמאנון בגב של כף ידי.

"הינה, ליטפתי אותו. הוא נעים," אמרתי, והיא שמחה שהצלחנו.

אחר כך, בסלון, ארגנה עמית מסיבת יום הולדת. היא הביאה צמד שולחנות קטנים וקופסת קישוטים, והתמקמה במרכז הסלון.

"יוני, אני מכינה יומולדת! יומולדת, יוני, יומולדת."

יחד פשפשנו באוצרות התיבה – מדבקות, חוטי סריגה צבעוניים, סרטי הדבקה, בדים, נרות, נצנצים ועוד הרבה פיצ'פקעס. עמית שלפה נר של מספר שתיים בצבע אדום ולבן, ובידה השנייה שלפה עוד נר, של מספר שתיים גם כן, בצבע זהב.

"עמיתי, תראי, הם אותו דבר," ציינתי בחדות מיקרוסקופית.

"נכון, יוני! הם אותו דבר. אתה צודק מאוד!" הכריזה עמית. כנראה שלא לריק הכינוי שלי בתואר ובעבודה היה "יוני לא טועה."

המשכנו לארגן את היומולדת, כשעמית גלגלה בידיה גליל של סרט אריזת מתנה ובחנה אותו.

"מי רוצה שאני אכין לו צמיד?" היא שאלה בקול גדול.

כולם היו עסוקים, או שהם לא כל כך רצו צמידים, אז התנדבתי אני. "אני רוצה צמיד," אמרתי לה.

"אתה לא יכול," השיבה עמית כהרף עין.

"אבל, עמיתי..." התחלתי לומר.

"מי רוצה צמיד?" קראה עמית מספר פעמים, כמו רוכלת מיומנת.

"אני רו–"

"אתה לא יכול, יוני."

עמית הסתכלה סביבה, וכשלא נשמע ביקוש למרכולתה, עברה לשיווק אגרסיבי.

"סבא, אני מכינה לך צמיד!" היא אמרה, וביקשה ממנו עזרה בגזירת פס מהגליל.

הצמיד הראשון הוכן, וסבא נופף את ידו כדי שכולם יראו את היצירה של עמית. היא מצידה המשיכה בחיפוש אחר לקוחות נוספים (חוץ ממני).

"סבתא, את רוצה צמיד?" קראה עמית אל עבר המטבח.

"לא, עמיתי, כבר יש לי צמיד אחד. אבל יוני רוצה," השיבה סבתא, שוטפת כלים בכיור.

"יוני לא יכול."

"למה הוא לא יכול?"

"כי... כי... הוא לא יכול להרים את היד."

"אז נעזור לו," אמרה סבתא, וניגבה את ידיה.

תוך רגע היא התייצבה בדוכן של עמית, כשזו עומדת ומחכה במבט מבולבל. סבתא ביקשה ממנה את הגליל, גזרה פס, והרימה את ידי.

"את רואה, עמית?" אמרה סבתא. "יוני כן יכול. אבל זה גדול מדי ליד שלו, אז אני רגע אביא מהדק מהחדר ואצמיד לו את זה."

"טוב, סבתא."

עמית ואני חיכינו יחד ליד שולחן האוכל, ונראה היה שהיא נרגשת. נעה במקום ומציצה לכיוון החדר, היא לחשה לי בקריצה של זה הסוד הקטן שלנו, "סבתא הלכה להביא את המהדק מהחדר, יוני."

"כן, שנוכל לקשור את הצמיד."

"נכון, יוני, לצמיד שלך."

סבתא חזרה עם המהדק, ליפפה את הצמיד סביב פרק כף היד שלי, ולחצה – קליק! גם ליוני יש צמיד.

עמית הייתה מאושרת. היא ניגשה קרוב־קרוב אל כף ידי, כמו עכבר שמרחרח פרוסת גבינה, ראתה שהצמיד קשור היטב, וחייכה.

"יוני, אין לי עוד מדבקה כי נתתי לסבא. אני אתן לך נצנץ." היא שלחה את ידה לתוך הקופסה ושלפה סרט מתנה בצורת פרח, אותו הניחה על ברכיי.

פייר, הכי שווה נצנץ.

כל העת הסתובבו מחוגי השעון כהרגלם, ועכשיו הביאו עימם את שעת המקלחת.

"עמיתוש, בואי מאמי, נלך להתקלח?" אמרה אימה.

"כן, ואני אלבש את הפיג'מה הנעימה שלי."

בזמן שהאם סידרה את הדברים למקלחת, קפצה עמית אל קצה הספה, שם ישב התמאנון. היא זחלה לכיוונו, אימצה אותו אל גופה, ולחששה לו בזחיחות, כאילו הם מסתתרים שניהם מתחת לשמיכה, "יוני לא ייגע בך. הוא לא יכול."

אני התבוננתי בשתיקה, אבל ראשי כבר רקח את התוכנית שתלמד אותה לקח.

עם כניסתה של עמית למקלחת ביקשתי מסבתא שתניח עליי את התמאנון, כדי שנראה לה מה זה "יוני לא יכול." סבתא שיתפה פעולה, והתערבנו שנינו אם היא תשים לב שהוא עליי. אני אמרתי שזה יהיה הדבר הראשון שהיא תבחין בו בצאתה מהמקלחת.

ואכן, כשנפתחה הדלת ובדיוק עברתי ממול, צעקה הדהדה ברחבי הסלון. "התמאנון שלי על יוני!"

הסתובבתי אליה עם חיוך של ניצחון. "את רואה? לקחתי אותו. למה אמרת שאני לא יכול?"

עמית הגניבה חיוך נבוך, והלכה להתלבש. היא למדה את השיעור שלה.

מאז עמית לעולם לא אמרה שוב "יוני לא יכול" ובמקום זאת שאלה אותי או את סבתא אם אני יכול (אלא אם התחשק לה להיות מכשפה ולעשות לי דווקא). חוץ מפעם אחת, שעליה עוד יסופר בהמשך.

המשך לסיפור הבא