שמיכה על הפנים

בצוהרי יום שישי שחתם את חודש ספטמבר חזרה עמית מהקניות בסופר (לא היה גן בגלל חג) ולא באה להגיד שלום. קראתי לה מספר פעמים, והיא לא באה. חצי שעה חלפה, ורק אז היא צעדה לכיוון, אבל עצרה במפתן הדלת ומלמלה שלום עצל. אימא שלה הצטרפה אליה כדי לומר שלום ידידותי יותר, נכנסה לחדר והתיישבה לידי. עמית מיהרה לעלות עליה, וכשסובבה את ראשה אל מסך המחשב־טלוויזיה, ברקו עיניה.

"הינה יוטיוב!" קראה עמית, והצביעה על המסך.

אימא שלה ואני הבנו את הרמז. היא פינתה לעמית את הכיסא, ואני פתחתי את היוטיוב.

עמית התרווחה בכיסא, ואמרה, "יוני, אני רוצה שיר."

"אני רוצה נשיקה."

"יוני, תשים לי שיר," אמרה עמית, ובכך הסתיים לו המשא ומתן.

"איזה שיר את רוצה?"

"הממ... יום הולדת."

כתבתי ביוטיוב "יום הולדת" והופיעו התוצאות. בזמן שעמית הרימה את ראשה ובחנה אותן, שאלתי אותה אם יש לי יום הולדת.

"כן," היא ענתה בחוסר עניין, ממוקדת בבחירת השיר.

"אז מגיע לי לקבל נשיקה, כי יש לי יום הולדת."

"המ," אמרה עמית, נעה בכיסא, "אני אתן לך נשיקה."

"מתי?"

"עוד מעט."

אז היא אמרה שהיא רוצה לראות עוד תוצאות חיפוש, ושאלתי אותה אם לגלול למטה.

"לא, יוני, לא למטה. תעשה ככה," אמרה עמית כשהיא מזיזה את ידה בתנועת החלקה אנכית כלפי מעלה, כמו שמחליקים את האצבע על הסמארטפון כדי לגלול למטה.

גללתי למטה, ובינתיים סובבה עמית את ראשה לכיוון ידי השמאלית, ולחשה, "עכשיו אני אתן לך נשיקה." הסבלנות משתלמת.

הקרח נשבר, ושמענו יחדיו שירי חנוכה כי עמית תמיד נמצאת חג אחד קדימה. אחרי שהסתובבה, קפצה ושרה, היא זיהתה שמיכת פליז סגולה זרוקה על הכורסה בצד החדר. חיוך ערמומי ועיניים זוממות סימנו לי מה עומד לקרות.

"יוני, אתה רוצה שאני אכסה אותך?" שאלה עמית, צוחקת.

"בסדר," אמרתי, בלי לחשוב.

עמית סחבה בקושי רב את השמיכה המקופלת, שהייתה גדולה יותר ממנה, ונראתה כאילו היא מרימה בניין רב־קומות בשתי ידיה הקטנות. היא הלכה לאט, מתנדנדת איתה מצד לצד, ולבסוף התיישבה לידי כשהיא אוחזת בשמיכה המונחת על רגליה.

"עכשיו אני אכסה אותך עם השמיכה," היא אמרה עם חיוך עדין. היא התקרבה אליי כשהיא יושבת על ברכיה, והשליכה עליי את השמיכה לא כל כך בעדינות. אבל היא באמת השתדלה.

כמעט נמחצתי מתחת להר הפליז, היד שעל העכבר עפה לכל הצדדים, ועמית המשיכה לכסות אותי כשהיא מתפקעת מצחוק. "יוני, אנחנו צוחקים. אנחנו צוחקים ביחד."

מה זה צוחקים ביחד, איפה אני בדיוק בצחוקים? אה, כן, קבור מתחת לשמיכה!

למזלי, נגמר השיר, ואמרתי לעמית שאני לא יכול לשים שיר אחר כל עוד השמיכה עליי. בהתחלה זה לא עזר, היא צחקה וצחקה, אבל לבסוף היא השתכנעה והסירה אותה ממני. הרגשתי כמו ניצול רעידת אדמה שבדיוק חולץ מבין ההריסות.

עמית אחזה בשמיכה, הביטה בי בשובבות, וצחקה. "יוני, לכסות לך את הפנים?"

"לא, לא. לא את הפנים," אמרתי. שם הבנתי איפה טעיתי.

"בסדר, יוני," צחקה עמית, בעוד חיי חלפו אל מול עיניי. "אני אכסה אותך טוב יותר, לא כיסיתי אותך טוב."

היא נשענה על משענת הגב של הכיסא וניסתה לפרוש את השמיכה כדי שלא תהיה בצורה של מגדל קוביות, מושכת ומותחת ומרימה ומורידה, מעירה לעצמה וממשיכה. לבסוף כיסתה אותי בעדינות (יחסית). מרוצה ממלאכתה, רצה עמית לסבתא, שעבדה במטבח, וקראה בצחוק מתגלגל, "סבתא, שמעת איך אני ויוני צחקנו? וכיסיתי לו את הפנים!"

סבתא שמעה את זה, וקראה בתדהמה, "מה עשית ליוני?" היא מייד עזבה הכול ובאה לבדוק שאני חי.

והינני, עדיין כאן בשביל לספר עוד סיפור קטן. ועוד הרבה הרבה סיפורים על הרפתקאותיי עם עמית ששרדתי כדי לספר.

המשך לסיפור הבא