הקיץ הגיע, ואיתו תמונה עגמומית של המציאות (ואין הכוונה רק ללחות האימתנית של עין החורש). התרגום של טימלי הושלם סופית (בדיעבד ערכתי אותו עוד קצת), אך המשך המסע ריחף באוויר כעפיפון בלי חוט, וזה היה לא פשוט. ואם לא די בכך, עמית עברה למצב התעלמות, מפזרת שלום או מבט בלי טיפת התייחסות. ואם לא די בכך, מלחמה כוללת בצפון נראתה קרבה ובאה, עם כותרות אפוקליפטיות על תרחישי עלטה ממושכים; עבורי, כנתמך נשימה, זה פי כמה יותר גרוע מפגיעה של טיל, כי אז אני באמת סובל. וממש לא היה לי רצון להתפנות לבית־חולים, לשהות ימים ולילות בתוך חניון – רק מזה הייתי מתפוצץ.
ובתחילת יולי העניינים התחפרו בחול הקיצי אף יותר, כפי שאחד מוותיקי הקיבוץ היה לי אומר, "בסוף הכול יהיה בסדר, אבל קודם יהיה גרוע עוד יותר." החלפתי את הג'ויסטיקים של כיסא הגלגלים, של המלווה ושלי, במערכת חדשה ומשופרת שחיכיתי לה שנתיים (!). מה לא עברתי כדי להתקין אותה, וכשזה סוף־סוף קרה גם זה הלך בדרך הקשה. אחרי יום שלם בלי הכיסא, חשבתי שאשב והכול יעבוד טוב. אבל הכול עבד לא טוב.
הג'ויסטיק הישן שלי היה גבוה ורזה, ואילו החדש נמוך ועבה, ועם שינוי כזה כל המנח של היד שלי משתנה. הזזנו את היד ואת הג'ויסטיק במשך חצי שעה לפחות – ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה – עד שאיכשהו הצלחתי להסיע, אם כי בכלל לא בנוח. ואז, הכיסא לא נסע, אלא טס במלוא הכוח עם האצה של מכונית פורמולה 1 – מפגש חזיתי עם הקיר לא היה רחוק. זה היה יום רביעי ולא היה טעם לנסוע למוחרת עד ראשון לציון כדי לראות מה עושים, קודם היינו צריכים לברר אם יש לטכנאי יכולת לטפל בבעיות. התקשרנו על הבוקר והוא אמר שהכול אפשר לסדר, ושנגיע ביום ראשון. שלושה ימים עשיתי חרקה בבית.
ביום ראשון נסענו לסדר את הג'ויסטיק, ואכן הטכנאי הצליח להגדיר את המערכת כפי שהייתי צריך, ולא לפי מפרט של נהג פורמולה 1. המנח של היד עדיין לא היה כל כך נוח והאצבע החליקה לי שוב ושוב, אבל הנחתי שעם הזמן אתרגל. בינתיים לא אסע בתנאי אקסטרים, חשבתי. אבל כן יכולתי לנסוע אל עמית, כל יום אחה"צ.
ביום שלישי, כשסבתא ואני היינו בבית של עמית (היא הייתה שקועה בפלאפון), אימא שלה אמרה לנו שביום שישי הם עושים על האש בבריכה עם חברים ולא יאכלו אצלנו. הקיבוץ עורך מסיבה לתחילת הקיץ (לפחות מישהו שמח על בואו) ויהיו הפעלות, מתנפחים, מוזיקה וקייטרינג למעוניינים.
"נחמד מאוד," אמרה סבתא. "את צריכה שאבא יקנה משהו? יבוא לעזור?"
"לא," ענתה אימא של עמית, "נקנה הכול והוא לא צריך לעזור. אבל הוא יכול לבוא לאכול איתנו, הוא מאוד נהנה אז כשפתחו את הבריכה."
"כן, הוא בטח ירצה לבוא. תגידי לו."
"אנחנו יכולים גם לבוא אם תרצי," אמרתי לסבתא.
"אתה רוצה לבוא?" שאלה סבתא בפליאה. "יהיה לך לא נוח, תתעייף, מלא רעש ולחות... ואני לא יודעת אם השער ליד ציון פתוח, היה כתוב שהוא סגור."
"כשהיינו שם היה ממש נעים, בחלק של השולחנות פיקניק יש ממש בריזה," אמרה אימא של עמית. "וזה לא בעיה לבקש שיפתחו אותו. אבל למה שלא תבואו עם האוטו?"
"כל הכניסה של איפה שהחניה מלאה אבנים ולא נגישה לכיסא, הוא לא יצליח לנסוע שם," ענתה סבתא.
"אז תיכנסו עם האוטו, תורידו את יוני ואבא יחנה בחוץ."
"לא, לא עם האוטו," אמרתי. "אין לי כוח לעלות ולרדת. בלי האוטו."
"אתה באמת רוצה לבוא? מה תעשה שם?" שאלה סבתא בחשש.
"אם את רוצה. לי זה לא משנה."
"אני לא צריכה, אין לי בעיה להישאר לאכול בשקט בבית. חבל שתסבול שם."
"אם את רוצה, נלך," חתמתי את הדיון. "מה שתחליטי, לי זה לא משנה."
"טוב, יש הרבה זמן עד יום שישי. אבל אולי הם בכלל לא רוצים שנבוא? זכותם להיות עם חברים בלעדינו."
"נו, אימא, באמת," אמרה אימא של עמית, "ברור שאנחנו רוצים שתבואו."
סבתא נדחקה לפינה. "נראה מה נעשה... קודם אשאל אם יוכלו לפתוח לנו את השער ואז נחשוב."
למוחרת בבוקר שאלה סבתא את האחראי על השער אם יוכל לפתוח אותו בשבילי ביום שישי, והוא השיב שיהיה פתוח – אין בעיה. סבתא ניסתה למצוא סיבות אחרות להישארותנו בבית, אבל חזרתי ואמרתי שאם היא רוצה שנלך אז נלך, ולא נותרה לה ברירה אלא להחליט בעצמה. היא רצתה ללכת, כמובן.
ביום שישי היא עוד ניסתה להניא אותי מהסכמתי ללכת למסיבה בבריכה, אך אדישותי לא ידעה סדק. אז בערב, אחרי שסבא יצא לכיוונם והם התחילו להכין את העל האש, התארגנו סבתא ואני ויצאנו למסע אל הבריכה.
לא הייתי בבריכה כעשור, ולכן לא ידעתי איזה מסע מצפה לי כדי להגיע אליה. זכרתי אותה היטב, אבל פספסתי מספר נקודות שהתבררו כקריטיות. חשבתי שהדרך לא יכולה להיות כה נוראה, ושסבתא בטח מגזימה בחששותיה. נתגלגל לאט, בסוף נגיע – כך הולך הפתגם, לא?
כבר בכביש העולה אל הבריכה התחלתי להצטער על הרגע בו יצאתי מהבית. כל הכביש היה סדוק ונקבובי, והנסיעה עליו הרגישה כאילו נסעתי על ניילון פצפצים בקפיצות, בתנודות, ובפצפוצים (החבטות שחטפתי ממשענת הראש, פק-פק-פק). ואם לא די בכך, היו גם באמפרים, בלי מרווח באמצע. ואם לא די בכך – כי נדמה שלעולם לא די בכך – היה כל כך לח שהאצבע החליקה לי כל רגע. וכשחלפו על פנינו אנשים שלבטח יצאו מביתם הרבה אחרינו, הייתי צריך לשים הכול בצד ולחייך בין אגלי הזיעה ששטפו את פניי. ואיך ידידי הוותיק היה אומר, "בסוף הכול יהיה בסדר, אבל קודם יהיה גרוע עוד יותר." כמה שהוא צדק. הגרוע מכל היה עוד לפנינו.
בקצהו של המעלה הייתה פנייה שמאלה לכיוון שער הבריכה, שעמד לצד כביש ראשי בקיבוץ. המרחק נאמד במטרים ספורים, אולם כשהאצבע מחליקה ועוברים רכבים, זה מספיק כדי לתת לסיפור סוף לא נעים. לכן ביקשתי מסבתא שתסדר לי היטב את האצבע בטרם חצינו אל עבר השער. ממקומנו ראינו את עמית ואימא שלה עומדות ומחכות לנו בכניסה לבריכה, לא מבינות למה לקח לנו לגמוע חמש דקות בשעה.
לבסוף הגענו אליהן, תשושים כנוודי מדבר. עמית לבשה בגד ים של אננס, ונראתה שמחה לראותנו. אמרנו שלום בקול עייף.
"למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" שאל האננס הקטן.
"כן, איפה הייתם? אנחנו עומדות פה כבר שעה מחכות לכם," הוסיפה אימו.
"הדרך נוראית, הכיסא לא הפסיק לקפוץ," אמרה סבתא.
"והאצבע החליקה לי כי הזעתי," הוספתי.
"טוב, בואו, הבשר בטח מוכן וכולם יושבים," אמרה האם.
"כן, בואו, בואו!" הוסיף האננס.
עברנו בשער והשקפנו על הבריכה מלמעלה. מדוע מלמעלה? משום שמתחם הבריכה כולו הוא קעור בצורת מכתש, כאשר הבריכה עצמה שקועה בתחתית הקערה ומצדדיה קירות עשב תלולים. ראיתי את הירידה שמצפה לי, והבנתי שהאמרה של האיש הזקן אינה לקוחה מעוגיית מזל – היא נכונה תמיד.
"איפה אתם יושבים?" שאלתי, מייחל לשמוע "פה קרוב, בצד ימין, אתה לא צריך להתגלגל עד למטה" או משהו בסגנון.
"בקצה השני, איפה שהשולחנות פיקניק," קיבלתי סנוקרת מצלצלת.
"טוב," אמרתי עם נשימה עמוקה.
"אתה תצליח לרדת את זה?" שאלה סבתא.
"מקווה," אמרתי.
"אתה רוצה לרדת קדימה או ברוורס?" שאלה סבתא.
"קדימה, אחורה יהיה לי קשה."
"שאני אסיע אותך אחורה?"
"לא, אני מסיע."
"אתם צריכים אותנו פה או שאנחנו יכולות להתקדם? הם לא יבינו לאן הלכנו כל כך הרבה זמן," אמרה האם.
"אתן יכולות," עניתי, "זה ייקח קצת זמן."
לקחתי עוד נשימה עמוקה, סבתא לקחה שתיים או שלוש, והיידה – יצאנו לגלוש!
ואיזו גלישה זו הייתה, כזו שעליה יסופר בסיפור הבא.