בצאת שבת של אמצע אפריל הייתי עסוק בקריאה – פעם אחת אחרונה של טימלי באנגלית לפני המעבר לשלב הבא (בדיעבד זאת הייתה הפעם העשירית לפני אחרונה). לא שמעתי חדשות, לא ראיתי כותרות, ולא הרגשתי דאגות; הדאגה היחידה שלי הייתה אם כל מילה במקום הנכון, אם הפסיקים מאורגנים בעמדות, ואם צריך לפצל פסקאות. בעצם, אלה הדאגות הכי גדולות!
ואז, קצת אחרי תשע בערב, זמזם הוואטסאפ בצליל של זץ חשמלי, עם ההודעה שמערכת החינוך תהיה סגורה ביומיים הקרובים. זה קצת הוציא אותי מריכוז, אבל המשכתי לקרוא. דקות אחר כך דיווחו על כטב"מים שעושים דרכם לישראל, וטילי שיוט, וטילי קרקע, וטילים בשמות כאלה ואחרים. זה כבר היה מטרד קצת יותר רציני, במיוחד לנוכח העובדה שלא היה לנו ממ"ד. פחות נחמד לשמוע אזעקות בלי ממ"ד.
מבין שזה לא רעיון כל כך טוב לקרוא בעיון תחת מתקפת טילים, עברתי לחדשות. מרגע לרגע עלה מספר הטילים, ובסביבות אחת עשרה בלילה הודיעו שהגל הראשון יגיע בערך בשתיים לפנות בוקר. אז התלבטנו אם ללכת לישון בבית הממוגן של עמית או לקוות לטוב, ולבסוף החלטנו לבחור בשתי האפשרויות יחד – מערכת הגנה כוללת.
לבושים בפיג'מות ועמוסים בערמות של ציוד (סבתא רצתה לקחת חצי בית, אבל שכנעתי אותה שרבע יספיק לבינתיים), יצאנו בחצות אל שבילי הקיבוץ, אל הבית של עמית. פנסי הרחוב האירו כמו נרות חנוכה, והבתים זהבו לאור מנורות הלילה. בדרך כלל תאורה לילית זה דבר מועיל וטוב, אבל לא כשאתם מסתובבים בחוץ בפיג'מה... למזלנו, כל מה שנקרה בדרכנו היו שתי מכוניות, והבחור שירד מאחת מהן ראה אותנו רק מהגב; הגענו בשלום.
הכניסה לבית של עמית עדיין לא הייתה מסודרת, רעועה ומתפרקת כמו רפסודה אחרי סערה. היה לא פשוט לעלות, ורק אחרי קצת "משוך בגזר" הצלחנו להתגבר על כל המשוכות (אני הייתי הגזר). דווקא לרדת היה הרבה יותר קשה, כי התחפרתי בחול, ואז באמת כולם באו למשוך בגזר עד שיצאתי לחופשי.
כשהגענו, עמית והבנים ישנו, ואנחנו התמקמנו בשקט בסלון. לקראת השעה אחת הכנסתי את כיסא הגלגלים לממ"ד, בתנאי שטח חשוכים וצפופים, כשכל קול יכול להעיר את הילדים. אבל עשיתי זאת, ולא היו סיבוכים. עמית ישנה שינה עמוקה וטובה, אולי חלמה חלומות מתוקים, אולי לא חלמה בכלל, אבל איפה שמחשבותיה לא היו – לבטח לא היו שם טילים.
אני "ישנתי" בספה, או יותר נכון עצמתי עיניים אחרי ארבע. לא היה הכי נוח, אבל כשעייפים, בסוף נרדמים, טילים או לא טילים.
בבוקר, כשרק פקחתי עיניים, שמעתי את עמית מתעוררת בקריאה נרגשת, "אני רואה את הכיסא של יוני! אימא, זה הכיסא של יוני!"
יום קודם היא ישנה אצלנו, וכשהתעוררה אמרה שראתה פיל במרפסת. לכן כשדבר ראשון על הבוקר היא ראתה את הכיסא שלי עומד מול המיטה שלה, היא בטח חשבה שהיא מתחילה לראות דברים. אבל הפעם היא צדקה בכל קנה מידה.
"נכון, עמיתי, זה הכיסא של יוני," אמרה אימה, מביאה אותה לסלון.
"אבל איפה יוני?" שאלה עמית בבלבול.
"הינה יוני, על הספה. הוא ישן כאן בלילה. את רוצה לתת לו חיבוק?"
"כן," לחשה עמית, וחיבקה אותי בעדינות. איזה כיף להתעורר כך בבוקר!
אז התעורר רועי ונתן חיבוק, ואחרון חביב היה גיא. וכשכולם כבר היו ערים, קמתי מהספה לכיסא הגלגלים, שעדיין עמד בממ"ד, בליווי כל החבורה.
"יוני, תראה את קראבי, הינה קראבי," קראה עמית בתוך ההמולה הצפופה, בדיוק כשהתיישבתי, והצביעה על האקווריום שהיה מונח על המדף.
קראבי הדג הצטרף למשפחה כחודש לפני כן, אבל בגלל הקושי שהיה לי לעלות לביתם, לא זכיתי לפגוש אותו. והינה, בזכות האיראנים זה קרה!
הוא כנראה היה דג ביישן כי בהתחלה הוא התחבא, אבל סיבוב קל של האקווריום ואליי הוא נגלה. כולם צהלו ושמחו בקולי קולות על המפגש ההיסטורי, חוץ מקראבי, שלא אמר מילה – לפעמים אין מילים.
אז החל מבצע היציאה מהממ"ד, וסבתא ביקשה מכולם לזוז כדי לתת לי מרחב תמרון. עמית, רועי וגיא צפו בנשימה עצורה איך אני משתחל בפתח הצר, נוגע לא נוגע בקורות הדלת.
"יוני הוא גיבור על," אמרה עמית, עומדת בממ"ד ורואה אותי יוצא בשלמותי לפרוזדור.
"ומה הכוח שלו?" שאלה סבתא.
"הוא אמיץ," ענה גיא.
הודינו לכולם על האירוח הנפלא, וחזרנו הביתה, עד הפעם הבאה.
שעות אחדות לאחר העלאת הסיפור לפייסבוק גיליתי שכל הפוסטים שלי נעלמו. לא הייתה תקלה כללית, זה קרה רק לי. מעניין למה.
פניתי לפייסבוק ותוך כשעה העניין טופל.
Comments