ארוחת סוף חופשת הקיץ

כל יום נהייה יותר ויותר חם. סוף אוגוסט לא נתן לנו הנחת סוף־עונה, והשמש בערה בלב הים הכחול שמעלינו. אבל להיות כל היום בבית זה משעמם, אז יצאנו בעוז לחום הכבד. והיה כל כך חם שאחרי הטיולים כולנו היו עייפים, אפילו עמית. וזה פתרון מצוין כי אז אין צורך בהפעלות מיוחדות והימים עוברים בלי בעיות.

טיילנו יום־יום בשבילי הקיבוץ. שרנו שירים שעמית למדה בגן, כשלפעמים היא התחילה לשיר ורצתה שאנחנו נמשיך. ליד מגדל המים ראינו דוכיפת, שצעדה באלגנטיות מלכותית על מרבד הדשא הירוק. עמית לא הכירה את הציפור, ומייד התאהבה בה. כל טיול היא שאלה, "איפה הדוכיפת?" ואם היא לא הייתה שם ענינו לה שהיא בטח עדיין לא התעוררה, או שהיא הלכה לחפש לה אוכל.

"נכון, הדוכיפת לא התעוררה, היא הלכה לישון מאוחר בלילה," הייתה עמית אומרת.

באחד הימים האחרונים של חופשת הקיץ, ישבנו ארבעתנו במרפסת בשעת בוהריים. אימא של עמית שאלה אותה אם היא רוצה לאכול בשולחן העגול בחוץ, ועמית השיבה שכן. תוך דקות הגיעה אל שולחן המזמינה ארוחת הבוקר המאוחרת, שלמיטב זכרוני כללה חביתה שטוחה, גבינה לבנה או קוטג', טוסט עם חמאה ומיץ.

"עמיתי, תחכי רגע כי אולי זה קצת חם," אמרה האם, נשפה פו על הצלחת, והלכה.

נשארנו עמית ואני, ואמרתי לה שנעשה פו ביחד. אז נשפנו וצחקנו, ואז עמית באה להתחיל לאכול.

"זה לא חם, עמיתי?" שאלתי.

"לא, יוני, זה חם־בסדר."

"חם־בסדר?" צחקקתי.

"כן, זה חם־בסדר," ענתה עמית, מחייכת בפה מלא אחרי שלקחה ביס גדול מהטוסט.

"יופי, חם־בסדר," אמרתי, משועשע מהצירוף החדש. "בתיאבון, עמיתי."

"אתה רוצה גם?" היא הציעה לי מהטוסט עם יד מושטת.

"לא, תודה עמיתי, זה קשה לי. וזה האוכל שלך, תאכלי אותו את."

"בסדר, יוני. אתה תראה אותי אוכלת."

"טוב. אבל את רוצה אולי גם מלפפון?" שאלתי.

"מלפפון?" נדהמה עמית. "יוני, מה ת'ה קשור?" היא צחקקה עם תנועה של "מה נסגר איתך?" ועיניה ברקו.

"את אוהבת מלפפון, אז חשבתי ש..."

"מה קשור מלפפון? נו, יוני, מה ת'ה קשור?" היא התפקעה מצחוק, פירורי הטוסט מתפזרים על סנטרה.

"בסדר, אז בלי מלפפון," אמרתי בצחוק מריר. רק רציתי לעזור.

עמית אכלה בעונג רב, עד שלא נשאר פירור בצלחת. אז היא רצתה עוגת תפוזים של סבתא, אבל אימא שלה הלכה לפגישה עם הגננת של הגן החדש וסבתא היססה להיכנס פנימה ולהשאיר אותנו לבד בחוץ.

"עמיתי, את כאן עם יוני עד שאני אביא לך את העוגה?"

"כן, אני נשארת עם יוני עד שתחזרי, סבתא."

"טוב, אבל אם הוא צריך משהו את מייד קוראת לי."

"בסדר," אמרה עמית, מהנהנת.

נשארנו רק שנינו ועמית נראתה שמחה על כך. לפתע היא אמרה, "יוני, אל תדאג, אני אשמור עליך."

"את תשמרי עליי?" הייתי המום קלות מהשוני בקולה, מעין כנות שנשמעה כה אחרת.

"כן, אני אשמור עליך."

עמית אולי אמרה זאת כלאחר יד, מבלי לדעת כמה אמת עוד תהיה בדבריה. היא באמת שמרה עליי שוב ושוב, כפי שהבטיחה.

המשך לסיפור הבא