תחילת הירידה הייתה יחסית בסדר; נסעתי לאט, וסבתא שמה לי יד על החזה כדי שלא במקרה אטעם את הדשא. אבל הערכתי את הירידה בחסר – הקרקע הגבשושית וגודל השיפוע. כשהבנתי את זה, בחצי המדרון, זה כבר היה מאוחר מדי. האצבע החליקה והכיסא נסע מקוטע, כמו סרטון שקופץ על וויפי עם קו אחד. ואז הוא פשוט לא נסע.
"התחפרתי, הכיסא תקוע," אמרתי כשאני בזווית של 135 מעלות עם הפנים לבריכה, מסביב מוזיקה רועשת, לחות מטורפת ועשרות חברי קיבוץ.
"מה?" שאלה סבתא, מבוהלת.
"הכיסא תקוע, אני לא יכול לזוז."
"מה לעשות?" היא קראה בבהילות.
"לא יודע, הוא תקוע."
"לנסות להסיע?"
"לא, הוא תקוע. ואם את עוזבת את החזה, אני נופל."
"אז מה נעשה?" זעקה סבתא.
בדיוק ברגע הקריטי הזה באה אלינו עמית, לבדה.
"סבתא, מה קרה ליוני? למה אתם לא באים?" היא שאלה, דואגת.
"הכיסא התחפר ואנחנו לא יכולים לזוז, הוא תקוע," ענתה סבתא.
"אני אקרא לאימא," אמרה עמית לפני שהספקנו לבקש ממנה, ורצה לאימה, שעמדה כעשרים מטר מולנו.
הן באו מייד, ועמית הסבירה לה מה קרה כמו פרמדיקית שראשונה להגיע לזירת האירוע.
"הכיסא של יוני התחפר, והוא וסבתא לא יכולים לרדת. הוא תקוע."
אז החל דין ודברים איך מוציאים אותי מהבוץ, תרתי משמע. סבתא דחפה את הכיסא מאחור בשביל לשחרר את הגלגלים. הוא לא זז, אבל אני כן – כמעט עפתי קדימה. כשזה לא צלח, היא רצתה להעביר את הכיסא לידני, והפעם אמרתי לאימא של עמית שתחזיק אותי ולא תעזוב. אבל הקפיצים של ההסעה הידנית לא עלו, הם נתקעו גם כן. אובדי עצות, לא ידענו מה לעשות. ועצם העובדה שכל הקיבוץ צופה, יא באיה. היינו זקוקים למושיע.
והוא הגיע! מבין כל ההמון ניגש אלינו בחור חסון, והוא הציע את עזרתו. סבתא הייתה נסערת ואמרה לו שהכיסא תקוע וגם לא עובר לידני, היא ניסתה להעביר ולא הצליחה. הבחור לא התרגש וביקש ממנה להסביר לו כיצד מעבירים. אז הוא בא, תפס את הקפיצים בחוזקה, ומשך אותם מעלה בלי שום בעיה.
"לאן אתם רוצים שאני אסיע את הכיסא?" הוא שאל, אוחז בידיות.
"פה למטה, רק את הירידה, אחר כך כבר נסתדר," ענתה סבתא, מופתעת מהצעתו לעזור גם בזה.
"לרדת עם הפנים קדימה או עם הגב?" שאל הבחור.
"עם הגב," קראתי מהר, וסבתא הדהדה אותי כך שלא יהיה מקום לספק.
"בסדר גמור," אמר הבחור, ובתנועה אחת סובב את הכיסא.
"מוכנים לרדת?" הוא שאל.
"כן," ענינו יחד.
הבחור הסיע אותי מטה ללא קושי, ואף העלה אותי בעלייה קצרה שבאה לאחר מכן. הוא עצר רק כשהגענו לאדמה ישרה פחות או יותר, שם אמרנו לו שאת המרחק הנותר אצליח לנסוע בעצמי. הודינו לו על החילוץ, ובינתיים עמית ואימה התקדמו לשולחן.
גם הדרך למקום מושבם הייתה מאתגרת, כי האצבע נטפה כמו שלגון והחליקה המון. אבל לבסוף הגעתי אל השולחן, מותש ומזיע. האמנתם שזה אכן יקרה?
כולם אמרו לנו שלום ושמעו מסבתא על מסענו המפרך. לי לא היה כוח או מקום יבש בגוף, וקיוויתי שהבריזה שהבטיחו לי תאושש אותי, לפחות שמשהו יצדיק את המאמץ. אבל לא הייתה רוח אפילו של פו, רק אוויר עומד כמו פסל עם אחוזי לחות של ממוצע הציונים שלי בתואר. יא באיה.
גיא ורועי יצאו מהבריכה ונתנו לי חיבוק, כך שהתעודדתי מעט. עמית פיזזה סביב ודיי התעסקה בעצמה, עד שהגיעה העוגה. כשחילקו את העוגה היא השמיעה את קולה כדי לקבל חתיכה לפני כולם, "אני ראשונה! אני ראשונה!" וזה עבד לה. אבל אז היא ניגשה אליי, צלוחית ביד, והציעה לי את החתיכה שלה באופן אישי.
"לא תודה, עמיתי," השבתי מופתע, שכן באותם ימי התעלמות הצעה כזאת הייתה מחווה בלתי רגילה. "זאת החתיכה שלך."
"אז אני אגיד לאימא שתביא לך גם חתיכה," התעקשה עמית, והחלה לבקש מאימה לחתוך לי פרוסת עוגה.
"לא, עמיתי, זה יהיה לי קשה. אני אוכל אחרי זה, בסדר?"
"בסדר," ענתה עמית בהבנה, ונתנה לי נשיקת אננס בגב כף היד – פי כמה מתוקה מהעוגה.
כולם היו המומים מפרץ האהבה, אבל אחרי התלאות שעברתי, אפילו עמית ידעה לגלות קורטוב של הערכה.
בשעה שחלפה לא קרה כלום חוץ מזה שהזעתי והזעתי והזעתי. איכשהו, במסיבת בריכה, הייתי המשתתף הכי רטוב – מבלי להיכנס בכלל למים. הישג!
ואז מיצינו ורצינו להתקפל, אך רק באוטו – לא היה שום סיכוי שנחזור על הדרך שעברנו. סבא הלך הביתה כדי להכניס למקרר כמה מאכלים ובשרים שנשארו, וחיכינו שישוב עם האוטו. הוא אמר שיחזור תוך עשר דקות, אולי רבע שעה, אבל בערב בו הכול השתבש, גם זה הצטרף לחגיגה.
חלפה חצי שעה, והוא לא בא. התקשרנו אליו, הוא לא ענה. "בטח שכח את הפלאפון בבית," אמרה סבתא.
אחרי כמעט שעה הוא התקשר מהאוטו ואמר שהבית היה נעול ולא היה לו מפתח, והפלאפון שלו היה בתוך הבית לכן לא ענה. הוא חיפש פרצה, ולבסוף מצא. העיקר שהוא בא, חשבתי, תכף אני נהיה בריכה.
אמרנו לסבא להיכנס עם האוטו דרך השער הסמוך לשולחננו, וגם זה לקח לפחות רבע שעה כי בהתחלה הוא לא רצה (אוטו גדול במעבר צר) ואז היה שם רכב של הקייטרינג שהעמיס ציוד. ואז הוא נכנס הפוך והיה צריך להסתובב. ואז הוא חנה, ובאתי לעלות לאוטו, בליווי סבתא, עמית ואימא שלה. ואז... זהו?
לא, לא, לא. רציתי לעלות לאוטו בישיבה על הכיסא ולא בשכיבה בספסל האמצעי כפי שבדרך כלל. עליתי על המעלון, נזהרתי עם אצבעות הרגליים שכמעט נגעו בקצהו המתקפל מעלה בעת ההתרוממות, ואמרתי לסבא שהוא יכול ללחוץ על הכפתור. החזיקו חזק, הינה אנחנו ממריאים.
המעלון הרעיש את מאמציו, בעוד עמית וכל השאר צופים מהצד. הגעתי לשיא הגובה, קצה המעלון השתטח, ומולי פנים האוטו. כל שנותר הוא לנסוע ישר למקום של הכיסא. התחלתי לנסוע, כולי מזיע, וראיתי ש... אני לא עובר בגובה. זה היה ממש על חוט השערה, תרתי משמע, ומכיוון שאין לי היכולת לכופף את הראש העדפתי לא לקחת את הסיכון. אתם ודאי מבינים למה.
"אה... לא נראה לי שאני עובר," אמרתי.
"מה? אתה לא עובר?" קראה סבתא.
"זה גבולי, בגלל הקימור בתקרה. לנסות?"
"לא! אל תנסה!" קראה סבתא.
"כן, אתה עובר," אמר סבא.
"הוא לא עובר," רגזה סבתא.
"מה לא עובר?" התרעם סבא.
"אני אנסה..." אמרתי.
"יוני, תיזהר," הפצירה בי עמית.
"זה בסדר, עמיתי, אני איזהר," הרגעתי אותה.
התקדמתי טיפה וראיתי שעדיף לא ללכת עם הראש בקיר (שוב, תרתי משמע).
"לא עובר," הכרזתי.
מהר־מהר הורידו אותי לקרקע והעלו אותי לספסל האמצעי בשכיבה. איזו הקלה זאת הייתה.
ואז, כשהדלת עדיין פתוחה, בעודי מסדיר נשימה, הגיח קולה של עמית. "יוני בסדר?" היא שאלה.
"כן, עמיתי, יוני בסדר," צחקקה סבתא, מופתעת לראותה מול דלת האוטו. "את רוצה להגיד לו לילה טוב?"
"אבל איפה הוא?" שאלה עמית, מבולבלת.
"אה, יוני פה שוכב, הינה הוא," ענתה סבתא. "את רוצה שאני ארים אותך ותראי אותו?"
"כן," השיבה עמית בשקט.
סבתא עזרה לעמית לעלות לספסל האמצעי, והיא התקרבה אליי בזהירות עד שעצרה מעליי ונתנה לי נשיקה ביד.
"לילה טוב, יוני."
"לילה טוב, עמיתי."
נפרדנו לשלום, התנענו את האוטו, ונסענו הביתה.
המסע אל הבריכה היה איום ונורא, ואין מצב שאחזור עליו בתנאים האלה. אבל עם סוף כזה, הוא היה שווה את זה. מסתבר שהאיש הזקן ידע מה הוא אומר, שכן אחרי כל המכשולים והשיבושים האפשריים אשר נקרו בדרכנו, הסוף באמת היה בסדר. אפילו יותר מבסדר.