המכה הראשונה

אומרים שהתחלות הן קשות, אבל אני אומר שהן יפות. המסתוריות שבהן מלהטטת בדעת, ואי הוודאות לאן הן יובילו אותך מוסיפה להן נופך של ספר מתח. הן כורכות עצמן סביבך ומושכות אותך אחריהן מבלי משים לב אל מקומות שלא התכוונת או דמיינת להגיע, כמו זרעי שן הארי הנישאים ברוח בדרכם הלא ידועה למקום בו ינחתו על אדמה חדשה ויצמחו לפרח מקסים הממשיך את ריקוד החיים. כשהתחלתי לכתוב את טימלי כך בדיוק קרה – לא ידעתי, אפילו לא שיערתי, לאן ייקח אותי המסע, בחיי שלי ובמבנה העלילה. ולו ידעתי, כנראה הייתי נמנע מיציאה להרפתקה כה דמיונית ומורכבת, שתשנה את מסלול חיי. אז טוב שלא ידעתי, אני מניח.

סיפורי עמית התחילו גם הם בתום גמור, ולא היה לי שום מושג שהם יהפכו לסיפורים הנשזרים בסיפור חיי הכפול – טימלי ושלי. כתבתי אותם בלי סיבה מיוחדת, בלי מטרה כזאת או אחרת. הרגשתי שיש בהם קסם אפוף בפשטות שמעלה חיוך ומאיר את העולם באור אחר שכולו טוב – וכמה שזה חסר בעולם שלנו. עם השנים גדלו הסיפורים והתהוו לכדי אסופה ענפה ומלוכדת, כמו נבט זעיר שמתפתח לשתיל וגדל להיות עץ המצמיח שורשים ומרקיע לשחקים. אבל הכול התחיל מנבט אחד קטן.

אותו נבט זעיר פותח את מסעו בלילה אביבי בממ"ד של עמית, מספר ימים אחרי שהיא חגגה את יום הולדתה הראשון. זה היה מאורע מיוחד שבאתי אליה הביתה, כי על אף הקירבה (כמה מאות מטרים מפרידים בין בתינו) הכניסה לביתה הייתה עשויה קרשי עץ רעועים ורצוצים שלא היו נעימים כל כך לכיסא הגלגלים. לכן היא הייתה באה אליי, או שהיינו יושבים בחצר ביתה. אבל בפעם ההיא נכנסתי פנימה, ועוד כדי להישאר את הלילה. וחכו תראו איזו קבלת פנים קיבלתי.

בעשרה במאי 2021 החל מבצע שומר חומות לאחר שחמאס פתח בירי רקטי על ירושלים והמרכז. לנו בבית לא היה ממ"ד, אבל לא חששנו מהמצב כי חוץ מפעם אחת, אי שם ב-2014, תמיד היינו מחוץ לטווח הירי. אבל יומיים או שלושה מתחילת העימות התקרבו הרקטות עוד ועוד לאזורנו השקט, וקיבלנו החלטה לישון בבית של עמית, בממ"ד. זאת לא הייתה החלטה קלה, שכן זה מאמץ גדול עבורי לישון מחוץ לבית, בחדר קטן עם מיטה לא מותאמת ועוד שלל מורכבויות. אבל אחותי שירלי, אימא של עמית, לחצה עלינו לבוא והסכמנו לנסות.

אז אחה"צ סבתא (אימא שלי) ואני ארזנו תיק עם מספיק דברים לשבוע באי בודד ונדדנו אל הבית של עמית. מי שראה אותנו בדרך לא הבין מדוע אנחנו לוקחים חצי בית ללילה אחד –  נראינו כמו פליטים – אבל קשה להסביר את המורכבות למי שלא חי אותה.

כשהגענו, כולם היו בסלון – אחותי וגיסי, גיא, רועי ועמית הקטנה, רק בת שנה. גיא, הבכור, שהיה בן שבע, ישב עם חברו על הספה וצפה איתו בטלוויזיה.

כולם שמחו לראותנו, וגיא הציג אותי בחיוך רחב בפני חברו. החבר העביר מבט בלי מילים, אז גיא הפציר בו, "תאמר שלום ליוני." "אמרת שלום ליוני?"

הוא לא התבייש בדוד הנכה שלו, להפך, וזה היה כל כך יפה.

עם רדת החשכה הלכתי למיטה בממ"ד והתארגנתי לפני השינה. גיא הלך להתקלח, ורועי בן השש אמר שהוא רוצה לראות איך אני שם את המכשיר שנותן לי אוויר בלילה – ביפאפ. זה מכשיר שפועל על לחץ אוויר, ובאמצעות מסכה על הפנים, מזרים ומוציא אוויר בכמויות שהריאות החלשות לא מסוגלות להגיע אליהן. גם נשיא ארה"ב היוצא, ג'ו ביידן, משתמש במכשיר דומה.

רועי עמד והסתכל איך סבתא שמה לי את המסכה, שאל שאלות, וכשהיינו צריכים מי ברז למכשיר אחר, הוא רץ להביא לנו. וכיוון שהוא השתוקק לעזור, ביקשתי ממנו להביא אלוורה מהמקרר, כי עקצה אותי יתושה בדרך – אם כבר אז כבר. הוא הביא מייד.

אחר כך הוא נשאר לשבת לידי, והצעתי לו לשמוע את הפלייליסט שלי עם האוזנייה שהבאתי. הוא רצה, הלביש את האוזנייה על אוזנו, וממש צחק ונהנה מהשירים! מדי פעם הוא שם לי אותה בזהירות בתוך האוזן כדי שאשמע גם.

גיא יצא מהמקלחת, עדיין עטוף במגבת, ובא לראות מה שלומי. הוא מאוד רצה לעזור, רק לא ידע במה. לכן הוא כיבה והדליק את מאוורר התקרה, ואמר, "הינה, כיביתי והדלקתי."

גיא הלך להתלבש, ואמרתי לרועי שיגיד לסבתא אם הוא הולך גם, כדי שהיא תדע שנשארתי לבד. הוא הנהן ונשאר לשבת. הוא אמר שהיה לו יום מעצבן וסיפר למה, וכשהגיע תורו להתקלח, הודיע מייד לסבתא כדי שלא אישאר לבד (מאוחר יותר הוא היסס ללכת לאכול מאותה סיבה).

התבצעה החלפת המשמרות, וגיא בא להיות איתי. גם הוא נהנה מהמוזיקה עם האוזנייה, וכשסיים להאזין הניח לי אותה בזהירות בתוך האוזן. אז חזר רועי והמשיך להאזין לשירים כשלידו נמצאת עמית במצב קואלה על סבתא. לפתע הוא שר, "בלי דמעות..." מתוך "אהבה קצרה" של מאיר בנאי. תוך זמן קצר החזיר לי את האוזנייה בעדינות.

לפני שהלכו לישון, בא גיא כדי לאחל לי לילה טוב ונתן חיבוק. גם רועי אמר, ועמית העייפה צעקה משהו ממרחק.

הלילה עבר ללא אזעקות, ועל הבוקר נכנס רועי לממ"ד כדי לומר בוקר טוב ולתת חיבוק. הוא ישב לידי בזמן שכולם היו עסוקים עם ענייני תחילת היום. דיברנו קצת והורדתי אותו לעשר שכיבות סמיכה; שיהיה בכושר. הוא יצא פעמיים מהחדר, ובשתיהן אמר, "יוני, אני עוד רגע חוזר!"

בין ובין גיא בא ורצה לעזור, אבל שוב לא ידע במה. לכן הוא הדליק את המנורה של מאוורר התקרה בטרם פקחתי עיניים לגמרי. האור, שהיה מעל ראשי, סנוור נורא, וגיא הבין את הטעות ומייד כיבה אותו. לזה אני קורא השכמה!

גם גיא סיפר איך עבר עליו הלילה ונתן חיבוק. בשלב מסוים רועי אמר, "יוני, הלוואי שתישנו פה כל הזמן," וכשאמרתי לו שאני אוהב את החדר שלי, השיב, "כן אבל, כשאתם פה הלוואי שתישנו פה."

לכמה רגעים נשארתי לבד בממ"ד, ועד מהרה הגיעה ההוכחה שהמאמץ המשפחתי אינו פוסח על אף אחד. עמית זחלה במהירות לתוך החדר, והתיישבה לידי. אמרתי לה שלום, והיא נופפה בידה לשלום. היא התקרבה אל המיטה, נעמדה נשימה ממני ואחזה במעקה. ראשינו היו בגובה שווה, והיא עמדה מולי מתלהבת וצוחקת. זה היה חמוד, וחשבתי שהיא באה להגיד לי בוקר טוב – בדרך של ילדה בת שנה, כמובן.

פתאום היא הרימה את ידיה, הסיטה אחת לאחור, ולפני שהבנתי מה קורה, נתנה לי כאפה של החיים – בול באף. אחותי נבהלה והבהילה אותה בצעקה גרועה מאזעקה, אך במהרה שבה עמית לחייך. וגם אני, בערך.

כך התחיל סיפורנו, שהיטלטל עוד רבות במסעו המופלא כסירת עץ בים סוער, עולה ויורד בין אהבה לכאב. וזאת הייתה רק המכה הראשונה...

המשך לסיפור הבא