ההבטחה

לקראת שש בערב באותה שבת הלכנו סבא ואני לבקר את עמית. בהתחלה היא הייתה קצת קשה, והתעקשה שעל החולצה שלה יש חתולה ולא דובה. אבל אחרי שהסכמנו שזאת חתולה, היא התרככה. דיברנו עוד רגע, ושאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתנו לטיול ולומר שלום לסבתא.

"אני רוצה, אני רוצה!" עיניה ברקו.

"אבל עמיתי, את מבטיחה לי שאת לא בוכה כשסבא אומר לך ללכת הביתה?"

"כן."

"את מבטיחה שלא תבכי?"

"אני מבטיחה, יוני."

"טוב, אז תבואי איתנו."

"רגע, אני אשאל את אימא אם היא מסכימה לי."

אימא שלה שוחחה עם סבא, אז עמית שאלה חמישים פעם אם היא יכולה לבוא, ולבסוף קיבלה תשובה. "את יכולה, אבל יהיה לך קר ככה, לא? תביאי חולצה ארוכה."

"כן, אני מביאה. תחכו לי!" ואיך לא, שוב חיכינו לה...

לזכותה ייאמר שהיא חזרה מהר, אם כי בלי חולצה לגופה ובידה חולצה... קצרה. היא ניערה אותה והחלה ללבוש אותה.

"אמרתי לה להביא חולצה ארוכה או קצרה?" שאלה אימה, מבולבלת איך קרה שחולצה קצרה אחת התחלפה בחולצה קצרה אחרת.

"ארוכה," אמרתי.

"אה, אוקיי, לרגע חשבתי שהתבלבלתי," צחקה אימה.

עמית סיימה ללבוש את החולצה, וסבא הציע לה לבוא באופני האיזון, אבל הם נשארו אצלנו בבית אחרי טיול הבוקר. אז הוא עשה טעות שלא עושים, והציע לה לבוא באופניים הגדולים. היא ידעה לרכוב עליהם, לגמרי לבד, אבל זה היה יכול להיות כאב ראש רציני אם פתאום נגמר לה כוח ובא לה שידחפו אותה, בטח כשמסביב אורבים יתושים צמאי דם. הדם שלי.

"כן, עם האופניים, אני רוצה עם האופניים." נו באמת.

יצאנו לדרך, ועמית לא רכבה בכוחות עצמה אפילו עשירית ממנה, אך לא באשמתה. ליד גן השעשועים היא בקושי זזה, וראינו שאין אוויר בגלגל הקדמי. סבא אמר שינפח לה את הגלגל בעמדה לניפוח אוויר, לא רחוק מאיפה שעמדנו. התקדמנו קצת, והוא אמר לנו לחכות בצד הכביש בזמן שהוא הולך לנפח, מרחק של כשלושים מטר מאיתנו.

"עמיתי, אני הולך לנפח לך את האופניים, תשמרי על יוני."

"אני אשמור על יוני ויוני ישמור עליי. נשמור אחד על השני," היא אמרה עם חיוך.

נשארנו יחד במעטפת הצל, ליד השיחים. עמית קפצה מצד לצד, וכשעצרה גירדה בשריר הירך שלה.

"מה, עמיתי, עקץ אותך יתוש?"

"כן, מגרד לי," היא ייבבה.

"את רוצה אלתוש? קחי מהתיק שלי."

"כ-כ-כן." היא עטה על התרמיל כמו דביבון שמחטט בפחים.

"אבל את הקטן, נכון? לא הגדול," אמרתי לה.

"נכון, רק הקטן. הקטן הוא לקטנים." היא אחזה בו בידה והחלה להסיר את המכסה.

"לכל מי שבגן."

"כן, לילדים שבגן."

הזכרתי לעמית ששמים רק על הבגדים ועל המצח, והיא אמרה שמותר גם ברגל. אבל אחרי כל הטקס הזה, היא אמרה, "בעצם לא בא לי לשים," והחזירה את האלתוש למקום.

"עמיתי, הם באים אלייך כי יש לך מכנסיים קצרים..."

"נכון, אבל אני יכולה למשוך אותם מתחת לברכיים ואז הם ארוכים." היא הדגימה לי.

"אה, אני רואה."

"אבל-אבל אז רואים לי את הטוסיק."

"ואנחנו לא רוצים שיראו לך את הטוסיק."

"נכון," אמרה עמית, והרימה את המכנסיים בחזרה.

אז חזר סבא, ושאל אם שמרנו אחד על השני.

"יוני שמר עליי," ענתה עמית, והמשכנו להתגלגל עד הבית.

מספר דקות אחרי שהגענו לבית שלנו, סבא אמר לעמית שהגיע הזמן ללכת הביתה.

"עמיתי, קדימה, אני אביא לך אצבע קינדר ונלך הביתה?" הוא שאל, אבל ציפה לתשובה אחת בלבד.

עמית נהייתה רצינית, מאמצת את מוחה לחשוב, קרועה בין הלבה הגועשת בתוכה לצעוק "לא רוצה הביתה!" ובין ההבטחה שלה אליי. היא התפתלה במקום ושלחה מבט לכיווני, כאילו מחפשת את הכוחות בשביל לאטום את הסכר או לראות אם אני זוכר. הבטתי ישר לתוך עיניה.

"כן, נלך הביתה." היא חייכה.

בבואה ללכת ביקשתי חיבוק, ועמית רצה לתת לי אותו. אמרתי לה ביי, והסתובבתי לכיוון החדר שלי. היא הלכה בקלילות אל עבר דלת הכניסה, ולפתע חזרה על צעדיה, אומרת, "רגע, גם נשיקה." וקיבלתי גל של נשיקות עם חיבוקים.

"ביי עמיתי."

"ביי יוני."

עמית בהחלט קיימה את הבטחתה, עד הסוף.

המשך לסיפור הבא