השנה השלישית עם עמית הייתה פחות כואבת ויותר אוהבת. בגיל שנתיים היא כבר ידעה לנתח מצבים ולהכניס מילים מדויקות בדיוק במקומות הנכונים. היא הייתה מצחיקה, מלאת שמחה, סקרנית ושובבית – בקיצור, היא הייתה עמית, באריזה קטנה וקופצנית.
אבל לצד הילת המלאכית היה גם קלשון. פעם אחת כשביקרנו את עמית אחה"צ היא ציירה בגיר צבעוני על המדרכה, יחד עם שכנתה הקטנה ממנה בשנה. הסתכלתי איך הן מציירות, ושאלתי אם אני יכול לקבל גיר. השכנה רצתה לתת לי גיר כדי שאצייר גם, אבל עמית עצרה אותה, אומרת בטון יבש וחד־משמעי, "לא, אתה לא יכול לקבל גיר כי אתה לא יכול לירוד (היא התכוונה 'לרדת')."
אך רוב הזמן היא הייתה רגישה ודואגת, ובגיל שלוש היא הפכה לאופרה אחרת, ממש גברת פלפלת. אומנם כפית קסמים לא הייתה לה, אבל היה לה קסם משלה, עמוק בין חדרי הלב, ועשרות סיפורים מצחיקים ומרגשים.
הסיפור הראשון של גיל שלוש מתחיל באחה"צ קיצי של יולי שבו שמרנו על עמית, כי אימא שלה נסעה עם גיא. כדי לשכנע את עמית להישאר איתי ועם סבתא (לא שהייתה לה ברירה) הצענו לה שנלך יחד לגן השעשועים בקיבוץ.
עמית הייתה מופתעת מההצעה. "אבל יוני לא יכול ללכת לגן שעשועים," היא אמרה. היא ידעה שכשהיא שם ויש הרבה אנשים אני מעדיף לא להיכנס; רק חסר לי שאיזה זאטוט ייכנס בי כמו שחקן פוטבול.
אמרנו לה שאני יכול, אם לא יהיו הרבה ילדים. נלך ונראה.
הלכנו ברוח הערביים הטובה אל גן השעשועים, מקווים שלא יהיו בו הרבה אנשים. ואכן, לא היו, אז נכנסנו.
"יש רק שלושה, אה... ארבעה ילדים," אמרה עמית, מתנדנדת על הנדנדה הבינונית לתנועת הרוח הקלה.
אבל כשהיא רצתה לעבור לנדנדה השנייה, היא כבר הייתה פחות נחמדה. "יוני, זוז!" היא ציוותה עליי בחיוך שאומר, "כדאי לך לעשות מה שאני מבקשת."
היו מספיק מהומות אצלנו במדינה עם המהפכה המשפטית של נתניהו, ולא רציתי להתחיל עוד אחת בגן השעשועים. אז פעלתי כמו מבוגר אחראי, ופיניתי לה את הגישה לנדנדה. מוטב לדעת לבחור את הקרבות שלך.
שיחקנו ושיחקנו עד שנפרדנו לשלום וחזרנו כל אחד לביתו, וגם השמש כבר התעייפה והחלה לשקוע. אבל היום עדיין לא נגמר, ואירועי אחה"צ הם כנראה ההסבר למה שקרה בערב.
בסביבות השעה 20:00 קפצה עמית לבקר, כשאני כבר במיטה, עם דלת סגורה. היא פתחה את הדלת, ובאה בריצה לומר שלום, כולה קורנת.
היא התקרבה אליי, ואמרה, "יוני, איזה בגדים יפים יש לך!"
האמת שהייתי בפיג'מה, אז צריך לקחת את המחמאה בזהירות. אבל אני מניח שכל מחמאה מבת על הבגדים שלך, אפילו אם היא בת שלוש, היא דבר חיובי.
"תו-תודה עמיתי," השבתי בקול נבוך.
צוהלת ושמחה, שלפה עמית פנס דולק, פנס מאיר באור לבן בוהק, וכיוונה אותו אליי – ישר לפנים.
"יוני, תראה! אני עושה עליך עם הפנס," היא קראה בהתלהבות, מנופפת מולי בפנס.
"כן... אני רואה," אמרתי בחיוך, לא רואה כלום הודות לאור הגדול של הפנס, שמסנוור אותי לגמרי.
עמית הרגישה את ההשתהות בקולי, ושאלה בכנות, "יוני, זה נעים לך?"
"הממ... לא," עניתי בהיסוס.
"טוב, אז אני אפסיק," היא אמרה בקול שמח, והסתובבה לכיוון הדלת.
"סבתא, אני לא עושה ליוני עם הפנס כי הוא אמר שזה לא נעים לו," קראה עמית ביציאה מהחדר, וסגרה אחריה את הדלת.
האור של הפנס לא התקרב לאור המוקרן מעמית, שהלך וגדל בקצב מסחרר בחודשים שציפו לנו לאחר מכן.
Comments