פרק שלישי: לא כל ההתחלות קשות

במוצאי שבת, 24 בפברואר 2018, פתחתי מסמך וורד חדש, ובעמוד הלבן הוקלדו המילים הראשונות של טימלי. אומרים "כל ההתחלות קשות", אך אצלי ההתחלה דווקא הייתה השלב הקל ביותר; פשוט כתבתי. זה היה בוסרי, תמים, מבולגן, לא מאומץ, לא מחושב – המילים נשרו אל הדף כמו עלי הסתיו. אז עדיין נהניתי מהכתיבה של הספר, מהתחושה המשוחררת של הדמיון והחופש לעשות מה שנראה לי נכון, מה שבא לי, כמו ילד שבונה צורות בחול הים – יוצר, הורס, משנה קצת פה קצת שם, מבסוט עד השמיים.


תכננתי לכתוב סיפור כיפי וקליל, וכזו הייתה ההתחלה, פחות או יותר. בשבועיים הראשונים, אחרי כל שניים-שלושה עמודים שכתבתי, הראיתי לאימא ולחבר (אותו אחד שצפה איתי במשחק הכדורגל של ריאל-דורטמונד כחמש שנים לפני כן ושמע אותי אומר "אין לי סבלנות לכתוב ספר"). הוא ידע מה יקרה אם לא יתערב, לכן הפציר בי להמשיך בכתיבה. לא רציתי לאכזב, וכבר יצרתי לי תדמית של בעל כושר מיצוי גבוה... אז המשכתי לכתוב. ומי בכלל זוכר שכל מה שרציתי לעשות בחופשת הסמסטר היה לישון?


למה מיהרתי לבקש חוות דעת כמעט אחרי כל עמוד שכתבתי? ובכן, הייתי חסר ביטחון בכתיבה, והיו לכך כמה סיבות: 1) לא כתבתי סיפור שאורכו עולה על שלושה עמודים, ואפילו זה היה כי הייתי חייב (מבחנים פסיכולוגיים של ביטוח לאומי); 2) העברית שלי הייתה גרועה כי קראתי רק ספרים באנגלית ובקושי כתבתי בעברית מאז התיכון; 3) עולם הספרות היה זר לי מפני שלא קראתי ספרים (למעט אלה שהקריאו לי בתיכון), בגלל הנכות; 4) הרגשתי שכתיבה מצריכה כישרון וניסיון שאינם ברשותי.


בגלל חוסרי הביטחון והידע השתמשתי במילים גבוהות שלא היה לי מושג מה הן אומרות ('פונדה'...), במטאפורות מעייפות ותלושות ("קשת צבעונית כדמיון"), בהגזמות טרופות, בתיאורים מאולצים כי "בטח ככה צריך בספרות", ואת סימני הפיסוק זנחתי אי שם בבגרות בלשון. אבל פשוט כתבתי.


כשהייתי בשלב מתקדם של הטיוטה הראשונה פניתי לחבר יקר, שהיה המורה שלי ללשון בתיכון, וביקשתי את עזרתו הן בתחום הלשוני הן בתחום הספרותי. הוא עף על זה, אולם כמעט התרסק מהטעויות בעברית ומסימני הפיסוק הנעדרים. אמרתי לו שייקח אחריות, הלוא הוא המורה שלי ללשון. וכך, מורה ותלמיד התאחדו ושבו לעבוד יחד.


העברתי לו קטעים, והוא השיב לי דפים מלאים בהערות, חלקן ממש קורעות מצחוק. הבדיחה הייתה על חשבוני, כמובן, אבל העיקר שהיא טובה. לפעמים הייתי מתוח מאוד מציפייה לתגובותיו, וההומור הכן והחד היה כיף ומשחרר. יחד התקדמנו צעד-צעד, תחילה מרחוק דרך המייל, והליווי הזה העניק לי ביטחון.


אבל עדיין לא רציתי להתמסר לסיפור, היססתי. אולי החבר סתם מתלהב? אני לא בטוח מה גרם לי להמשיך בכתיבה, כנראה הרצון לא לוותר באמצע. כעבור שבועות אחדים סיימתי את הטיוטה הראשונה, וממש לא האחרונה.


רוצים לדעת מתי יעלה הפרק הבא? עשו לייק לעמוד הפייסבוק של טימלי https://www.facebook.com/TimlyMattimly


31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול