
בשביל להוציא ספר בהוצאה לאור גדולה בארה"ב או אנגליה צריך סוכן ספרותי. אבל למצוא אחד כזה, שהוא גם איכותי וגם יאמין בספר שלך – ובך ככותב – זאת משימה לא פשוטה, כמעט קלושה אפילו כשאתם ללא קשרים וגרים ביבשת רחוקה. אז ניסיתי למצוא קשרים שיעזרו לי להצליח במשימה, והכנתי סרטון קצר ומקצועי שמציג את הדרך של טימלי ושלי, מי אנחנו ומה השגנו עד כה.
הסרטון יצא מדהים, בעזרת צוות נהדר שהפיק אותו, והגיע לאלפי צפיות. אבל הוא לא קידם אותי לשום מקום. במקביל שלחתי פניות לסוכנים בדרך המקובלת – מייל או טופס מקוון – וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי. וככל שחיכיתי יותר, יום ועוד יום ועוד יום, הבנתי שאני נאחז באוויר. ידעתי שזה ייקח זמן, אבל לא ידעתי כמה זמן – אם בכלל.
ובאותם שבועות, כזכור לכם, קרן האור שלי כוסתה עננים עבים; עמית לא התייחסה אליי בכלל. לא שלום, לא חיוך, לא לשבת לידי בארוחת שישי, וחלילה לא חיבוק – כלום. התעלמות. אבל לפני שעולות שאלות ותהיות וספקולציות וחשדות לקנוניות, אני חייב לציין שלא היה כאן שום דבר אישי – היא התעלמה כמעט מכל המבוגרים, למעט ההורים שלה. לא שזה ניחם ולו בקצת, אבל זה היה המצב.
כשעמית באה בשבת אחה"צ נראה היה שרצף ההתעלמות נמשך. היא לא ישבה לידי בארוחה, ודאגה שזה יהיה ברור לכולם שהיא "רק ליד אימא." היא לא התייחסה אליי בכלל. אבל אחרי הארוחה מילה קטנה וחיוך גדול הציתו ניצוץ של קסם, קסם שקוראים לו עמית.
זה התחיל כשנסעתי הלוך חזור בין החדר שלי והמקרר בסלון, בעוד עמית קיפצה ורצה ברחבי הבית. בדיוק הגעתי למקרר, כששמעתי קול צפצפני, חד ונחוש קורא מימיני, "יוני, תזוז!"
הסתובבתי לאט ימינה, ומולי עמדה ילדה קטנה מלאת ביטחון עצמי, מבט מפציר בעיניה – "זוז!"
הבטתי בה רגע, והיא חזרה בטון תקיף שלא פתוח למשא ומתן, "תזוז, יוני, תזוז!"
"לא. אני לא זז," אמרתי בשקט, עם חיוך גדול.
אם עמית הייתה ילדה רגילה היא כנראה הייתה מגיבה ברוגז, ברעש, בפרצוף כועס או נעלב. אבל היא לא ילדה רגילה, ולכן היא לא הגיבה בשום צורה דומה. פניה הקטנות והנחושות התרככו לפתע במעין תדהמה שמייד לבשה חיוך ערמומי של מבינה עניין. היא שלחה לי מבט מגשש, כמו הורדת ידיים של מבטים, וראתה שאני בצור בעמדתי, תרתי משמע.
"נו, יוני, תזוז... אני לא יכולה לעבור," ביקשה עמית, מניחה את כבודה הנשגב בצד.
"את יכולה לעבור מהצד," אמרתי, מסמן לה על המרווח משמאלי, "אבל בסדר, בסדר, אני זז." ונסעתי לחדרי.
אבל עמית היא לא ילדה שתשאיר חשבון פתוח. אז כשעשיתי את דרכי לסלון ובחזרה, היא החלה לרוץ לפניי לכל כיוון. בסיבוב השני או השלישי היא קראה, "יוני עוקב אחריי!" והוסיפה צחקוק מתגרה.
"אני עוקב אחרייך? את עוקבת אחריי!"
היא המשיכה בריצה המדלגת שלה, צמתה הארוכה וצחוקה העדין מתנופפים בגבה.
נסעתי אחריה (כי היא רצה לפניי, לא כי עקבתי אחריה!) וכשהגענו לחדר שלי היא התיישבה על הכורסה הכחולה, חושבת.
"עמיתי, את רוצה שנשחק משהו?" שאלתי.
"הממ," היא אמרה, קמה מהכורסה, "כן."
לפני שהספקתי לשאול מה היא רוצה לשחק, עמדה עמית ליד הארונית בסלון, שם נמצאים כמעט כל המשחקים והקישוטים. באתי לידה, והיא התכופפה כדי לפשפש שם. היא שלחה יד ימינה, שלחה יד שמאלה, ולבסוף שלחה שתי ידיים קטנות וליקטה משאית סמי־טריילר אדומה. היא הזדקפה והסתובבה להראות לי אותה.
"יוני, תראה את המשאית שלי," אמרה עמית, עכשיו משוחררת מהכבוד העצמי העיקש שאחז בה, מרימה את המשאית גבוה כדי שאראה.
"היא גדולה," אמרתי, "ויפה."
עמית הסכימה עם חוות דעתי, הניחה את המשאית על הרצפה, והחלה להסיע אותה לכיוון החדר שלי. היא ירדה על ארבע, נתנה לה דחיפה או שתיים, ופתאום עצרה במקום עם "אוי" לא מבשר טובות, כמו זה שקופץ החוצה כשמשהו נשבר. וזאת לא מטאפורה – משהו באמת נשבר.
"מה קרה, עמיתי?" שאלתי.
עמית הסתובבה תשעים מעלות שמאלה, ביד אחת המשאית ובשנייה עיגול שחור, שאליו הופנו עיניה המאוכזבות.
"זה שבור... הגלגל נשבר," היא אמרה בקול חלש ועצוב, יותר לעצמה מאשר לי.
"תראי לאימא," אמרתי לה.
אימא של עמית ישבה בשולחן האוכל, מטר מעמית. היא הייתה עסוקה בפטפוטים, ולא שמעה או הרגישה שעמית באה אליה עם הצעצוע הפצוע.
"אימא, זה שבור..."
אין תגובה.
"אימא, הגלגל יצא..."
אין תגובה.
עמדתי להתערב ולעזור לה לקבל תגובה – כי שניים טובים מאחד, ובוודאי מנדנדים יותר – אבל בדיוק אימא שלה הסתובבה אליה ושאלה מה היא רוצה.
"המשאית התקלקלה... הגלגל נשבר," הסבירה עמית, מגישה לאימה את המשאית והגלגל כאילו היו עיפרון שבור שאפשר להציל.
אימא של עמית לקחה את המשאית והגלגל כדי לראות מה הנזק, בעוד עמית אמרה בחשש, "אני שברתי את זה? זה בגללי?"
אימה לא הגיבה, והיא המשיכה, "אימא, זה בגללי? זה נשבר בגללי?" בקול של אחריות מלאה.
לא הייתה תגובה כי אימה רפרפה בין הפטפוטים של המבוגרים ובין אבחון המשאית, אז הפעם כן התערבתי. "לא, עמיתי, זה לא בגללך. את לא שברת את זה, זה היה ככה."
עמית הרימה את מבטה אליי. "זה לא בגללי," היא הרגיעה את עצמה, "לא שברתי את זה."
"לא," איששתי את דבריה.
"אימא, אני לא שברתי את המשאית, היא הייתה ככה," אמרה עמית, אבן נגולה מליבה.
אימא של עמית החזירה לה את המשאית ואמרה לה שהיא לא נשברה בגללה, היא כבר ישנה ולכן הגלגל יצא. אין לה איך לחבר אותו בחזרה.
עמית לא התאכזבה כל כך, אלא התעודדה מחפותה. היא הסיעה את המשאית הצולעת לחדר שלי וקראה לי לבוא אחריה.
כמובן שבאתי.
בחדר, ליד השולחן העגול, הרימה עמית את המשאית צמוד מול עינה, מחזיקה אותה כמו טלסקופ ואפילו עוצמת את העין השנייה.
"יוני, אני מסתכלת! תראה איך אני מסתכלת!" היא אמרה לי בהתלהבות, כמעט מורידה לי אוזן כשהיא הסתובבה עם המשאית־עגורן לכיווני.
"אני רואה," אמרתי עם חיוך, חיוך שאני עדיין רואה.
"תסתכל גם," אמרה עמית, מרימה את המשאית לכיוון פניי.
נשמתי עמוק.
אבל עדיין הייתי קצת גבוה בשבילה, אז היא הרימה את המשאית מולי במרחק בטוח.
"אני רואה, עמיתי," אמרתי מהר, לפני שלא אראה כלום.
היא הסתכלה עוד פעם בטלסקופ, מרוצה מהצעצוע החדש. עם הדמיון שלה, עמית יודעת להפוך כל דבר שבור למשהו אחר, משהו טוב יותר, משהו שלם – גם כשהוא שבור. אם זה לא קסם, מה כן?
היא הורידה את המשאית מהפנים שלי, ושאלתי אותה אם היא רוצה לשחק משהו, בלי להיות ספציפי כי ידעתי שאני לא משתווה לרעיונות שלה.
עמית חשבה רגע, הניחה את הטלסקופ־משאית על השולחן, ואמרה בקול הסופגנייה שלה, "כן, אני רוצה לבנות. ואתה תראה איך אני בונה."
היא אצה לארונית בסלון, וניסתה לשלוף את ערכת אבני הבניין שלה – עגלת עץ בצורת מכונית על שלט מתהפכת, בלי ידיות, מלאה באבני בניין גאומטריות צבעוניות עשויות עץ. אבל העגלה הייתה מונחת בתחתית הארונית מתחת לכל הקופסאות והדברים, וכבדה מדי בשביל עמית, שהתקשתה למשוך אותה.
"אני לא מצליחה..." היא רטנה, נאבקת בארונית כמו חפרפרת ותכף מפילה את כלללללל המשחקים והקישוטים לרצפה. תתארו לכם מה סבתא הייתה אומרת.
לכן מיהרתי להגיד לאימא של עמית שתעזור לה להוציא את העגלה, לפני שתיפתח פה תיבת פנדורה של משחקים – ואז גם תקווה לא תושיע אותנו.
עמית אמרה לה להניח אותה על הרצפה בסלון, ליד הספה.
"אבל עמיתי... אני לא רואה ככה," אמרתי כשהיא כבר התיישבה והחלה להוציא את הצורות מהעגלה. "בואי נבנה אצלי," הוספתי, מהנהן לכיוון החדר שלי.
עמית הסתכלה עליי רגע במבט העמוק והחושב שלה, הנורה מרצדת במוחה.
"אימא, תביאי את זה לחדר של יוני, אני ויוני בונים ביחד."
העגלה, עמית ואני עברנו לחדר שלי. עמית ישבה במרכז, מוציאה צורות מהעגלה באופן מדוד ומסודר, ואמרה לי בדיוק איפה לעצור מולה כדי שאראה איך היא בונה.
"יוני, אתה כאן," היא הורתה לי לעצור כמטר ממנה, שתהיה לי זווית טובה. הפקח על המשמר!
בעדינות ובשקט, היא ישבה על הרצפה והרכיבה צורות של גשר קשתי עם בטן חלולה זו על זו, כשאת החלל הקעור היא ממלאת באבנים אדומות או צהובות. היא הסבירה לי מה היא עושה, אבן אחר אבן, ואני עודדתי אותה להמשיך.
שלושה גשרים היו מונחים זה על זה, כשעמית הוציאה צורה אחרת מהעגלה, אולי גליל כחול, ובאה להניח אותה על ראש המגדל.
"זה ייפול, עמיתי," הזהרתי בקול שהולך על קצות האצבעות.
היא הניחה את הגליל אנכית, כמו ארובה – לא נפל.
היא הניחה עוד אחד באותה תנוחה – לא נפל.
היא הניחה עוד צורה, אולי מלבן ירוק, לרוחב, ו...
טראח!
המגדל צנח לרצפה בבת אחת, כאילו שטף אותו צונאמי.
עמית הייתה המומה לשנייה או שתיים.
"אוי, זה נפל," היא אמרה, מביטה בתפזורת האבנים על הרצפה.
"לא נורא, עמיתי," מיהרתי להשיב, "נבנה עוד אחד."
"נכון," היא אמרה בקול המאשר שלה, "לא נורא. נבנה עוד אחד." ומייד היא התעודדה מהרעיון, בונה את המגדל מחדש.
עכשיו כשהגענו לאבן האחת־יותר־מדי, עמית לא חששה מנפילת המגדל, להפך. "זה ייפול," היא אמרה עם צחוק משועשע, והניחה את האבן בראש המגדל.
טראח!
הוא נפל לרסיסים, ושנינו צחקנו כמו זוג פירומנים.
"נבנה שוב," אמרתי.
"עכשיו נבנה משהו אחר," אמרה עמית, והוציאה מהעגלה עוד מגוון צורות שטרם השתמשנו בהן.
כנראה הרבה יותר קל לבנות משהו חדש כשמשתחררים מהפחד להרוס את הקיים... אם זה רק היה כל כך פשוט כפי שזה לעמית.
עמית סידרה את האבנים על הרצפה לפי צורות, כמו ארכיטקטית שמתכוננת לבנות מודל מרהיב.
"מה נבנה, עמיתי? בית?"
"הממ, לא, לא בית. אני אבנה לנו ארמון."
"ארמון?" הופתעתי.
"כן," אמרה עמית בקול נמרץ, "ארמון גדול!"
"ומי יגור בארמון?"
עמית החלה בבניית הבסיס של הארמון, יודעת בדיוק איפה לשים כל אבן.
"אני ואתה יוני, רק אנחנו. זה יהיה הארמון שלנו."
"והוא יהיה גדול," אמרתי.
"מאוד גדול!" קראה עמית.
שתקתי כמה דקות כדי לתת לה לבנות בלי הסחות דעת. היא הסבירה לי בכל שלב מה היא בונה, והייתי שמח לתאר איך הוא נראה, אבל זה היה מורכב מדי בשביל העיניים שלי – ובשבילה כל כך פשוט. מה הבעיה לבנות ארמון?
באמצע הבנייה הכריז סבא שיש גלידה, וקרא לכולם לבוא. עמית אמרה לי שהיא רק הולכת לאכול גלידה ותחזור.
היה נחמד, חשבתי, אבל בטח אחרי הגלידה היא תשכח ממני. נו טוב, נסתפק במה שיש, סיכמתי, והצטרפתי לכולם סביב השולחן.
עמית אכלה את הגלידה הוורודה במהירות, הכי שקטה בסלון.
"אימא, סיימתי," היא אמרה. תוך שהיא יורדת מהכיסא, היא פנתה אליי בטון של מי שבדיוק חזר מהפסקת צוהריים לעבודה, "בוא, יוני, נמשיך לבנות את הארמון."
התגלגלתי אחריה בזריזות, וכשבאתי להיכנס לחדר, היא עצרה אותי. "יוני, תיזהר לא לעלות על הארמון... תעבור מעל," אמרה עמית בחשש, מבט מבקש בעיניה.
צחקתי לעצמי. לעבור מעל זה לא בדיוק הדבר הנכון לעשות כדי לא לפרק את הארמון, אבל זרמתי איתה. "אל תדאגי, עמיתי, אני עובר מעל." נכנסתי לחדר. "הינה, עברתי מעל."
"יופי, יוני," אמרה עמית בשמחה, והתיישבה לבנות את החצי השני של הארמון, החלק העליון.
צד אחד של הארמון היה מוגבה והשני שטוח ומתוח כלשון. עמית הניחה, חיברה והזיזה אבנים בדיוק ורוך שלא היו מביישים את פיגמליון.
הארמון גדל וגדל, עמית בונה ואני מעודד אותה ומחמיא לה.
"עמיתי, איפה הכניסה לארמון?" שאלתי. פרט חשוב.
"זאת הכניסה לארמון, יוני," ענתה עמית, מראה לי לבנה ארוכה וצרה בצבע עץ.
"ואני יכול להיכנס עם הכיסא?"
"אהה, כ-כן," ענתה עמית, "אתה תבוא מכאן"—היא סימנה מעל הכניסה—"ואז אני אעשה 'טצס-פצס-פשש-טצס' והדלת תיפתח ואתה תהיה בתוך הארמון." היא חייכה אליי, פניה מאירות ככוכב בשמי חצות, וחזרה לעבודה.
יופי, חשבתי, היא בנתה לי מנחת מטוסים. מתאים לי.
מספר רגעים אחר כך, עמית אמרה, "כאן תהיה מנהרה."
"לא, לא, עמיתי," אמרתי חרד, "לא מנהרה."
"לא, יוני... תהיה כאן מנהרה ובה יעבור חתול על אופנוע, כמו-כמו החתולים ש... ש-ש-שאני הולכת לטיול עם הגן ורואה בבית שלי, ו... אה... הם נוסעים על אופנוע ו... אה... רוצים להיכנס לבית שלי. החתול ייסע על האופנוע במנהרה ויעשה קולות וירצה להיכנס לארמון."
וואה, ידעתי שיש חתולים סמוראים, אבל חתולים על אופנועים שבאים דרך מנהרה??? הארמון הזה נהייה מפחיד, יותר מהטירה של דרקולה!
בלעתי חזק. "ולא ניתן לו להיכנס, נכון? אנחנו לא רוצים חתולים בארמון."
"נכון, לא ניתן לו להיכנס. אנחנו לא רוצים חתולים מעצבנים בתוך הארמון."
"הם משאירים הרבה שיערות," אמרתי, שום דבר אישי נגד חתולים.
"נכון, והם עושים הרבה בלגן. אז כשהחתול ייסע מהר עם האופנוע וינסה להיכנס לארמון אני אעשה 'טצס-פצס-פשש-טצס', והוא לא יוכל לעבור במנהרה."
פיוו, איזו הקלה.
נשארו לעמית עוד אבנים אחדות להשלמת הארמון, כשהיא הייתה צריכה הפסקת שירותים.
"יוני, אני הולכת לשירותים וחוזרת. תשמור על הארמון, בסדר?"
גם פקח וגם שומר, ועדיין אני מקוטלג בתור מוגבל.
"אני שומר," אמרתי.
תוך דקות חזרה עמית, והחמיאה לי ששמרתי היטב על הארמון. היא התיישבה לסיים אותו, ועם הנחת האבן האחרונה, הכריזה, "סיימתי לבנות את הארמון!"
צהלנו משמחה וקראנו קריאות הידד.
"אני אגיד לאימא שתבוא לראות את הארמון," אמרה עמית, ורצה לסלון לקרוא לאימה.
הן באו יחד, ועמית הראתה לה את הארמון, מסבירה לה בהתלהבות מאיפה אני נכנס, ושלא נכניס חתולים פנימה.
"ומי יגור בארמון, עמיתי?" שאלה האם.
"רק אני ויוני, זה הארמון שלנו."
אז קראה עמית לסבתא שתבוא לראות גם כן. היא הראתה לה את המנהרה, אבל מיהרה להרגיע אותה שאף אחד לא ייכנס ממנה.
"וואו, עמית, איזה ארמון מרשים! בנית אותו לבד?"
"לא, בניתי אותו יחד עם יוני, הוא עזר לי."
"כן?" התפלאה סבתא בכאילו. "איך יוני עזר לך?"
"הוא-הוא ראה, והוא אמר לי שאני בונה מאוד יפה." קולה התעבה במילים האחרונות וירד כמו גל הנשבר אל החוף.
"זאת עזרה מאוד גדולה! זה חשוב מאוד לעודד ולומר דברים יפים. כל הכבוד ליוני."
"נכון, כל הכבוד ליוני."
"יאללה, עמיתוש, אני רוצה שנלך הביתה," קראה אימה. "אני אעזור לך להחזיר הכול למקום שזה יהיה יותר מהר, כבר מאוחר."
"לא!" קראה עמית, "אני מסדרת לבד."
כמובן שההפצרות של האם לא הועילו, ועמית פירקה את הארמון בעצמה, מחזירה את כל האבנים לעגלה (אותה היא הסכימה לאימה להחזיר למקום). והן הלכו לביתן.
אולי יום אחד יהיה לי ארמון אמיתי, מי יודע. אבל דבר אחד בטוח – שום ארמון בעולם לא ימלא את הלב כמו הארמון ההוא מאבני בניין, שנבנה עם האהבה של עמית, והיה הארמון רק שלנו.